קרוא וכתוב

הפזיזות, קוצר הראות, חוסר האחריות

על מתקפת צה"ל בלבנון הוחלט בקבינט אחרי "דיון" של כ-20 דקות. עכשיו "מופתעים" מעוצמת ההתנגדות, מטילי הנ"ט, מעומק הסבך. איך זה שאזרחים פשוטים, ללא הכשרה צבאית מיוחדת ובלי ניסיון רב שנים וסיגרים בתפקידים מדיניים, יכלו לומר כבר אז שזאת טעות קולוסאלית, שאסור להיכנס קרקעית ללבנון, שנסתבך בדיוק כמו שהסתבכנו בפעם הקודמת, ואילו הגנרלים והמיניסטרים לא יכלו לראות את הנולד מעבר לחמישה ס"מ מקצה אפם? למות. ולא רק כציור לשון.

בעיני מלחמה חייבת תמיד להיות אופציה אחרונה. כי מתים בה. כי נפצעים בה. כי נהרסים בה לעד חייהן של משפחות שיקיריהן לא חוזרים. לפעמים אין ברירה; קלישאה שחוקה שיש נסיבות שהיא בהחלט נכונה. במקרה הזה, ולא לראשונה, לא מוצו קודם כל האופציות המדיניות. גם לא נבחנו כהלכה תכניות אחרות.

לא שלא היה צריך להגיב על חטיפת החיילים, תוך הפרת ריבונותה של ישראל. רק מי אמר שהתגובה חייבת להיות מיידית? גם אם אולמרט הקפיד שיירשם בפרוטוקול ששאל על מספרי הרוגים משוערים ומתקפות צפויות על לב העורף, אליבי לקראת ועדת החקירה שתבוא, זמן למחשבה לא נלקח ושקילת חלופות באופן רציני יותר משמתאפשר בדיון חפוז בקבינט – לא בוצעה.
פוליטיקאים הם אנשים שקובעים יעדים ונוטלים סיכונים עבור אנשים אחרים. ופוליטיקאים הנוטלים סיכונים בפזיזות כזאת, בקלות-ראש כזאת, תוך הפקרת העורף ופגיעה אנושה בכוח ההרתעה הכולל של ישראל לטווח ארוך – אינם יכולים להמשיך לשבת על כסאם. הם חייבים ללכת.

משחקי כבוד בקבינט

שר ביטחון שהעורף שלו נכתש, חייליו נכנסים בזה אחר זה למלכודות דמים ומוות והצבא ככלל כושל במשימותיו – לא יכול להשתולל בישיבת הקבינט כששר אחר מציע תכנית חלופית לתכנית שהוא אישר כי זה פוגע בכבודו. לא מדובר בשביתה בהסתדרות שפותחים בה כדי לכופף לצד השני את היד. על כף המאזניים מונחים לא כבודם ועתידם הפוליטי של עמיר פרץ ושל אהוד אולמרט אלא חייהם של בני-אדם, אזרחים וחיילים; אוכלוסייה שלמה היושבת קרוב לחודש במקלטים מעופשים שהמדינה לא טרחה לתחזק; קשישים שנותרו ללא מזון מספיק; נזק בל ישוער לרכוש ולפרנסה של אלפי בני-אדם; ופגיעה שקשה כרגע להעריך בכלכלת המשק. כשכל זה מוטל על הכף, לא יתכן שהמנהיגים ישחקו במשחקי כוח ויוקרה. הם חייבים לבחון חלופות ולבחור בתכנית הטובה יותר להבטחת עתידה של המדינה, תוך מינימום סיכון. גם אם מישהו אחר הציע אותה.

גנרליסימו חלוץ

חלוץ. התבלבל.

"או שתתקבל תכנית צה"ל או שום דבר!", כך צוטטו היום דברי הרמטכ"ל דן חלוץ בישיבת הקבינט. אם המובאה מדויקת, זוהי שערורייה שגם היא, בין השאר, צריכה להימנות בחשבון שיהיה עלינו להגיש לו. הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני ומקבל את הכרעותיו, לא להיפך. עליו להציע, להעמיד את הידע והניסיון המקצועיים שלו לטובת הקברניטים; חובתו של הרמטכ"ל להתריע על כך שלדעתו הקו שנבחר שגוי מבחינה ביטחונית. יתכן שהוא סבור שהפסקת אש בשלב כזה מסכנת עוד יותר את כושר ההרתעה הצבאי של ישראל, אך יתכן שגם השיקולים שלו אינם נקיים מיוקרה אישית וניסיון לכסת"ח לקראת הבאות. יהיו אשר יהיו שיקוליו, איום והעמדת אולטימטום כזה אין מקומם בדמוקרטיה. אם חלוץ לא הועמד במקומו – ולא דוּוח על-כך – אפשר להוסיף את התקרית הזאת לרשימת המחדלים של הממשלה כולה, ושל שר הביטחון וראש הממשלה בפרט.

המחדל

הצנחתו של האלוף משה קפלינסקי כנציג הרמטכ"ל לחזית הצפון, מעל ראשו של אלוף הפיקוד אודי אדם, נדמית כשידור חוזר של הצנחתו של חיים בר-לב ז"ל לחזית הדרום מעל לראשו של אלוף הפיקוד שמואל גורודיש ז"ל, במלחמת יום הכיפורים. טוב, המצב בכל-זאת לא כל-כך גרוע כמו אז. לא עוצמת הפאשלה, לא מידת הסכנה הנשקפת ("חורבן בית שלישי", אמר אז דיין) לעתיד המדינה. יש מי שלא מסכימים עם ההערכה הזאת. היהירות של מי שמחזיק ב"צבא החזק ביותר במזרח התיכון", צבא לא-מנוצח ש"אין עליו" – מוכרת מאד למי שזוכרים את הימים ההם. די היה לראות את הבעתו הזחוחה  (על מה יש לו כל-כך הרבה לחייך?) של מפקד 8200 לשעבר, שהופיע אמש בטלוויזיה וסיפר לנו כמה אנחנו לא יודעים על מצבו הרע של החיזבאללה (כל-כך רע, שרק היום היו אצלנו שתי אזעקות, וזה באזור הבטוח יחסית עד היום של "מעבֵר לחיפה"). אבל יש גם כאלו המעריכים את מידת הסכנה הנשקפת כיום למדינת ישראל כלא פחותה מזו של אז. לא כל-כך מצד הרקטות והטילים שמשגר חיזבאללה היום כמו מן האיום האיראני העומד מאחוריהם, למחות את מדינת ישראל מעל המפה. ספק אם איראן תצליח לעשות באמצעות החיזבאללה בלבד, שגם אם צה"ל לא יוכל לנצחו בקרב הרי הוא כשלעצמו איננו מהווה סכנה לקיום המדינה. אבל האיום האיראני הוא ממשי מאד, והוא יהיה בקרוב גרעיני. יותר מדי פעמים אנחנו לא מקשיבים למה שאומרים אויבינו או לא לוקחים אותם ברצינות. מומלץ לקחת את דבריו של אחמדינג'אד לגמרי כפשוטם. אין סיבה לא להאמין לו.

לְמה נסראללה מתכוון

דיסקליימר: אני לא נמנית עם אלו הפוטרים את נסראללה מאחריותו לפשעים שהוא מבצע. הרשימה הזאת מתייחסת לממשלת ישראל משום שאני אזרחיתה. ואני תובעת ממנה דין וחשבון על אחריותה לעסק הביש שהיא הכניסה אותנו אליה. הִכניסה, משום שתמיד יש יותר מאופציה אחת להגיב. כמו שאפשר להבין ממה שכבר נאמר, אני האחרונה לזלזל באיום שנשקף לנו. דווקא משום כך אני דורשת מממשלתי לגלות תבונה ואחריות. הדבר האחרון שצריך לחשוב עליו הוא הפעלת נשק גרעיני נגד אירן, כפי שמדרבן הזוי אחד היום במודעת ה"אוזן" בעמודו הראשי של הארץ (ועוד חותם עליה בשם הרוב "השפוי"…).
מִלה אחת נוספת על נסראללה בכל זאת צריך לומר. השבוע הוא קרא לערביי חיפה לעזוב כדי שיוכל להפציץ שם בשקט. מה שעומד מאחורי הקריאה הזאת צריך להיות ברור. לו היה נסראללה מתכוון להפציץ יעדים צבאיים, הנמצאים בתוך מקומות יישוב אזרחיים, נניח, הוא היה קורא לאזרחים כולם לעזוב. קריאתו רק לאזרחים הערבים לעזוב מעידה על כך שכוונתו המפורשת והברורה היא לפגוע באזרחים. העובדה שבפלרמנט הישראלי יושב לפחות חבר כנסת אחד הנמנה עם תומכיו המוצהרים של נסראללה, שהוא לא רק אויב מדינתו אלא גם אדם שבמו פיו מפליל את עצמו כפושע מלחמה – היא אחד הנתונים הקשים ביותר של המלחמה הזאת, בעיני. נדמה לי שהגיע גם זמנם שלהם לעשות חשבון נפש.

איש איש לנפשו

המלחמה הזאת היא במובנים רבים ה"ניו-אורלינס" שלנו. במלחמת לבנון השנייה ננעץ המסמר האחרון בארון-המתים של מדינת הרווחה. העורף הופקר לא רק בביטחונו אלא בכך שהממשלה שהחליטה על היציאה למלחמה התנערה לחלוטין מחובת האחריות כלפיו. מחובתה לפנות את האזרחים ממקומות מסוימים, מחובתה לספק להם מקומות מגורים חלופיים, מחובתה לפצות אותם על הנזק הכלכלי העצום שנגרם להם. כרגיל, עיקר הנפגעים שייכים לשכבות החלשות ביותר בחברה. כמעט כל העזרה שהם מקבלים היא פרי יוזמות של המגזר האזרחי ואנשים פרטיים. ראש הממשלה הוא כמעט בחזקת נעלם, בקושי מופיע בטלוויזיה ולא מדבר "לעם"; יועצי התקשורת שלו כנראה אמרו לו שזה לא טוב לתדמית. הלשונות מספרות כי גם קציני צה"ל הבכירים כבר מסתובבים עם יועצי תקשורת צמודים; ולא יהיה מוגזם להניח שגם עם עורכי דין, לקראת ועדות החקירה הצפויות. תמיד יש מי שגוזר קופון ממלחמה. אין שום מערכת מסרים מסודרת לאזרחים, אין שר שמונה להיות אחראי לגזרת העורף, שהיתה לחזית. הממשלה הפקירה את האזרחים, פשוטו כמשמעו. איש איש לנפשו, כמו שהכריזו קברניטי הטיטאניק הטובעת.
וזוהי הממשלה החברתית של פרץ. פרץ חייב ללכת. אולמרט חייב ללכת.

שנות דור

נאור, שנהרג שלשום בלבנון, היה יליד 1982. מי פילל אז, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, שהתינוקות שנולדו באותה שנה ייהרגו באותה ארץ מקוללת, שנות דור לאחר מכן.
הלב ממאן להאמין; הנפש בוכה על היופי, התום והעלומים הנגדעים בן רגע. שוב.