אחת השאלות שתמיד מטרידות אותי כשידוענים מואשמים או נחשדים בפרשיות מפוקפקות הקשורות גם לחוסר מונוגמיות (בלשון יבשה), היא מה חשה באמת האשה שאִתם. כמובן, השאלה עולה לגבי כל אדם, לא רק סלבריטאי. אבל אנשים מן הישוב לא נחשפים להבזקי המצלמות כשהם מגיעים לבית המשפט, וכתבים לא אורבים להם בכל מסיבת עיתונאים שהם מקיימים בתוקף תפקידם, כי הם לא מקיימים.
האם היא באמת מאמינה לו, בטוחה בחפותו וצדקתו, זועמת על עלילת השווא שמעלילים על אלוף נעוריה? או שמא החיוכים ההדדיים והחזקות הידיים אינן אלא כסות טלוויזיונית לדברי הכיבושין או הצלחות המתעופפות בבית, משבר מתדרדר בחיי הנישואים, ואולי אף איומים ועורכי-דין המכינים את החוזה לפרידה שתבוא אחרי שתסתיים ההצגה?
בעיקר אני תוהה איך היא חשה כשהיא מגיעה אִתו לבית המשפט; ידו אוחזת בחוזקה בידה, שלא לומר לופתת אותה, שמא תישמט לו ידה, הערובה המצולמת לצדקתו: אפילו אשתי אִתי! הנה, גם זוגתי מאמינה לי! לעִתים נראית האשה נגררת ממש בזרועו של בן-זוגה, שכמו רוצה להבטיח שלא תיעלם לפתע ועִמה הראיה המוצקה לנורמטיביות שלו. כלום יעלה על הדעת שאדם שאשה כזאת "מחכה לו בביתו" יעשה את הדברים המיוחסים לו?
החברה הישראלית, לזכותה, איננה שמרנית כחברות אחרות שבהן אדם לא יכול להתמנות לשר אם הוא גרוש או פרוד. התקשורת הישראלית, גם לזכותה, לא מחטטת בחיי המיטות של הנבחרים. ולמרות זאת נדמה כי האשה העומדת לצד אישה הנחשד בעבירות מין היא עדיין תו תקן נדרש.
