קרוא וכתוב

האגרוף בבטן שהסרט הזה נותן לצופיו ודאי חזק יותר למי שמכונים ניצולי קיבוץ. יתכן שהעובדה הזאת גורעת מכוחו האוניברסלי. אין לי מושג שכן לא יכולתי לצפות בו אלא כניצולה כזאת. וככזאת השפעתו עלי היתה הרסנית ממש. הצחקוקים שנשמעו באולם בתחילתו, במקומות הכי לא נכונים, העידוּ שאכן כנראה זר לא יבין זאת.
גורעים מכוחו של הסרט ההגזמה שבו, עד כדי גרוטסקה לעיתים, והאנכרוניזם – הוא מתרחש באמצע שנות ה-70 אך נראה כאילו אלו הן שנות ה-50 או ה-60.  עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שלמעט ההגזמות הנקודתיות, הסרט מעביר באופן מדויק ומקפיא דם כיצד הקריבו בקיבוץ בני-אדם למען האידיאולוגיה, וכיצד תמיד היו אלה הרגישים והחיים בשולי החברה הזאת ששילמו את המחיר הגבוה ביותר עבורה. החריג, מִלת הגנאי החריפה ביותר בחינוך הקיבוצי, היה תמיד זה שמנקרים בו עד זוב דם, כמו התרנגולות בלול המריחות את חברתן הפצועה, חסרת האונים להתגונן. כך שילמו ה"חריגים" פעמיים. פעם אחת בשל התחושה שהם שונים, פעם שנייה בשל המחיר החברתי המופקע על שונותם. לו רק יכולים היו לשלם על כך בכסף (שלא היה), ולא בחוסנם, רווחתם ובריאותם הנפשית.

כשחושבים שוב על האופן שבו גדלנו, בעקבות הסרט, פשוט אי-אפשר להבין איך רוב הילדים שגדלו בחינוך המשותף יצאו נורמלים, גם אם לא מעט שרוטים פה ושם. שומרת הלילה צריכה לאתר באמצעות מכשיר הבייביסיטר מאיזה פעוטון בוקעים קולות הבכי של התינוקות, ולרוץ להרגיע את התינוק הנכון. אם היא עסוקה באותו רגע עם תינוק בפעוטון אחר – יבכה השני עד שיכחילו פניו. כך הוא יפנים היטב את המסר שאין בעולם אדם שדואג לו וחש לעזרתו בשעת מצוקה. גם אם השומרת מתייצבת, הרי כל שבוע היא מתחלפת. והתינוק המתעורר מסיוט לילה, מחום גבוה בשעת מחלה, או סתם מרעב, פוגש בכל שבוע אדם אחר הניגש אליו בַּשעה שבה הוא נזקק ביותר. ביטחון ויציבות – בסיס ומשענת להתפתחות תקינה ויציאה אל העולם – אינם מה שהוא לומד מההתנסות הזאת. אילו הורים יכולים לעזוב את ילדיהם כך לנפשם? היום ודאי היו מואשמים בהזנחה. כשילדה קטנה מגיעה באמצע ליל סערה, גשם וברקים לחדר ההורים, היא נשלחת בחזרה אל בית-הילדים. כי אלה הכללים. איזה כוח יש לאידיאולוגיה, ואולי עוד יותר מכך ל"צריך" של הסופר-אגו הקיבוצי, לקונפורמיזם הפשוט, ל"מה יגידו", כדי שהורים ישלחו בחזרה ילדה קטנה ובוכיה שהגיעה אליהם לבקש ניחומים?

כך גדלו להם ילדים עזובים נפשית, מפוחדים, מצולקים לעד, לומדים שהם אינם יכולים לסמוך על איש, ולא מתוך עוצמה וביטחון. להורים אסור היה להתערב בחינוכם. בשביל זה יש מחנכים ומטפלות. כמה מהתמונות המצמררות ב'אדמה משוגעת' קשורות להתעללות של מבוגרים בילדים חסרי ישע. התעללות נפשית אך גם הפעלת כוח פיסי. וכמו תמיד, כשמדובר במישהו מ"שלנו" לא מטפלים וסוגרים את העניין בפנים. כך היה גם במקרים הקשים ביותר של הטרדה, התעללות ותקיפה. לא נקיון הכביסה הדיר את מנוחתם של מקבלי ההחלטות בקיבוץ, אלא העיקר החשוב שהיא תכובס בפנים. ולא רק בשנות השבעים. עד היום ההגנה על "עמודי התווך של הקיבוץ" (או בשם הקוד המקוצר "משלנו"), חשובה עשרות מונים לא רק משמם הטוב וכבודם אלא גם מחייהם של החיים בשוליים, של החלשים שנדרסים תדיר בשם העיקרון הזה. והצביעות; והחיים האישיים שהיו למרמס הכול.

אולי חטאה הגדול של החברה הקיבוצית לא היה בהשארת הילדים ללא השגחת מבוגרים, אלא בהשארתם תחת השגחת מבוגרים שהעלימו עין. שבחרו לעמוד מן הצד גם נוכח הזוועות להן היו עדים. הסיבה שרבים מהם אינם מסוגלים אפילו היום לקבל שההיסטוריה הפרטית של רבים מבני-הקיבוץ היא חוויה טראומתית, נובעת מכך שהם לא נקטו עמדה. המשפטים האחרונים לקוחים מרשימה שכתבתי בזמנו אודות הסיוט עלי אדמות שהיתה ילדותי בקיבוץ. היא נכתבה בתגובה לכתבה שפורסמה לפני שנים אחדות במוסף הארץ, על מאבקו של ניצול קיבוץ בניסיון להגיש תביעה משפטית נגד התנועה הקיבוצית על ניסוי פסיכולוגי המוני בילדים. סופו של דבר שהרשימה לא הגיעה ליעדה, ובאופן מסוים רווח לי בשל כך: ספק אם הייתי מוכנה לפרסם אותה בשמי המלא, מחמת החשיפה הגדולה שהיתה כרוכה בה. מי יודע, יתכן שהיא עוד תפורסם יום אחד. משום שמובן כי העיקר איננו כתב האישום המשפטי אלא כתב האישום הציבורי, כלומר, הצורך בהכרה ציבורית. הכרה המחליפה את השתיקה, ההכחשה ושיתוף הפעולה; ונותנת במקומן מקום וקול, אישור והגנה, המאפשרים להתחיל תהליך של החלמה. סרטו של דרור שאול הוא לבֵנה נוספת בקיר הבונה את ההכרה הזאת. תודה לך.