פחד
האם היתה לנו אי-פעם מנהיגות צינית כזאת כמו של אולמרט וממשלתו? הכל כשר למען ספין נוסף שיאפשר עוד כמה ימים לנשום את אוויר הפסגות בשלטון. הטריומווראט שהיה צריך לעוף אחרי מלחמת לבנון השנייה – אולמרט-פרץ-חלוץ – מכדרר אחד לשני בניסיון נואש לגרום לכך שעם הכדור תעבור גם האש של הביקורת הציבורית למגרש השכן ותתן להם מנוחה לרגע. מה חשוב המחיר, שכולנו משלמים ונשלם. מה להם ולאינטרסים ארוכי-טווח של מדינת ישראל. הרי הם לא מביטים לרגע מעבר לקצה האף של ההישרדות הפוליטית המיידית.
אין כמו מלחמה חדשה כדי לנסות לטשטש את עקבות הפיאסקו של הקודמת. כך מאיימת בשבועות האחרונים ישראל על איראן. עכשיו גם דבליו בוש נותן אור ירוק. למה שהווסאלים מהמזרח-התיכון לא יעשו לו את העבודה המלוכלכת. ממש כמותם הוא לא חושב באיזה מצב העולם יהיה אחרי-כן. ואולי כן, אולמרט הרי אמר לו בביקורו האחרון, ממש לאחר ניצחון הדמוקרטים בקונגרס על רקע כישלון מלחמת עירק, עד כמה המלחמה הזאת הביאה סדר… איראן היא איום אמיתי, בעיני. ודווקא משום כך אל לה לישראל למהר לנפנף באגרופים, מדומים או לא, כאחרון הבריונים השכונתיים. מישהו שם חשב על ההשלכות? על התוצאות? לחשוב שאהוד ("ראש ממשלה לא חייב אג'נדה") אולמרט אחראי לחיינו, ובלי פראזות גם לקיומו הקולקטיבי של העם היהודי – זה מעורר צמרמורת.
דאגה
"די להתלהם, אישרנו כל מבצע", תקף אתמול שר הביטחון עמיר פרץ את חבריו השרים שביקרו את "חוסר המעש" מול ירי הקסאמים מעזה (כדי לראות את תוצאות "חוסר המעש" הזה כדאי לרדת לבית חנון. או לקרוא את גדעון לוי, נניח). רגע, אישרתם כל מבצע? זה נשמע לי מוכר. כמובן, זה מה שפרץ ואולמרט הצהירו גם במלחמת לבנון השנייה, מול ביקורת הצבא שלא נותנים לו לפעול. מדאיג מאד. תפקידה של הממשלה איננו לאשר כל מבצע שהצבא מביא לפתחה אלא לקבוע מדיניות (מדיניות!) ולהשתמש בצבא ככלי במדיניות הזאת במידת הצורך. אם תהיה לממשלה הזאת אג'נדה (מעבר לזאת הנדל"נית), אולי היא תבין שעוד מאותו דבר לא פותר כלום. דאגה אמיתית לחייהם ולביטחונם של תושבי שדרות ואשקלון, כמו של תושבי ישראל כולם, מחייבת להחליף את הדיסקט. אבל ה-CD מקולקל כבר לא מעט שנים, כך נדמה.
בלבול
"אין לנו ספק שלא מדינת ישראל היא זו שצריכה לתת מענים לפגיעה באזרחים, במיוחד לאחר שאנחנו הבענו את צערנו העמוק על הפגיעה בהם, אלא מי שיורה במטרה לפגוע באזרחים כמדיניות שיטתית לאורך תקופה ארוכה, מבלי שמישהו ממטיפי המוסר ומגלגלי העיניים רואה לנכון ליזום החלטה באו"ם כדי לגנות אותו", אמר אתמול אהוד אולמרט בישיבת הממשלה (בווידאו כאן). כדאי לעשות קצת סדר. קודם כל לסיפא: הפיכת אזרחים למטרה אסורה במשפט ההומניטרי הבינלאומי. היא ראויה לכל גינוי. צודק אולמרט בביקורת על צביעותם של גורמים בינלאומיים שאינם עושים זאת, או עושים זאת מצוות אנשים מלומדה. הבעיה היא ברישא. לא מדינת ישראל צריכה לתת "מענים" לפגיעה באזרחים? במיוחד לאחר שהביעה את צערה העמוק על הפגיעה בהם? התבלבלת, מר אולמרט. על מדינת ישראל מוטלת חובה לנסות לצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחים, גם "לא-מכוּונת", ללא כל קשר להתנהגותו של הצד השני. ירי בנשק לא מבחין אל עבר אוכלוסייה אזרחית איננו נחשב לעמידה בחובה זאת אלא התנהגות שניתן לִצְפּוֹת כי תגרום לפגיעה כנ"ל. גם המנטרה "לא התכוונו" ואפילו התנצלות אינן משחררות ממנה. הבעת "צער עמוק" איננה תשובה לאחר שזה כבר קרה (וצפוי שיקרה), אלא חקירה יסודית עם הפקת לקחים. לו היתה לאולמרט טיפת שכל בקודקודו, היה מגיב להחלטת האו"ם לא ב"אבל התנצלנו" אלא בהצבעה על-כך שנערך תחקיר. על-פי הדין הבינלאומי, חקירה של גופים בינלאומיים מתחייבת רק כאשר המדינה איננה חוקרת כהלכה בעצמה. אז אפשר להיות שקטים כי צה"ל חקר? ממש לא. קראו כאן על הכשל היסודי בתחקיר הצה"לי על פרשת בית חנון.
ומן הצד השני, חבל שהעבודה החשובה שגדעון לוי עושה בכתיבתו על הזוועה שביצע צה"ל בבית חנון יורדת לטמיון בגלל ההפרזות שלו. כמו להכתיר את בית חנון "בעיר ההריגה" (ביאליק על פרעות קישינב, כזכור), או להשוות את המצב בעזה לדארפור ("עוד מעט תדמה עזה לדארפור. אבל בזמן שהעולם מגיש לדארפור סיוע כלשהו, על עזה הוא עוד מעז להכביד את ידו"). גם הוא התבלבל. אולי ניקולס קריסטוף מהניו-יורק טיימס יצרף אותו לאחת מנסיעות העבודה שלו לגבול סודאן-צ'אד, כדי שיבין. (וגם יראה עד כמה העולם מגיש "סיוע"). אם לא, הוא יכול פשוט לבוא לשוחח עם הפליטים מסודאן שקלטתי. אולי מהם הוא יבין את ההבדל.
