במהדורת מבט ביום רביעי בערב שודרה כתבה על טקס מרגש שהתקיים במוזיאון השואה בוושינגטון הבירה. ניצולת שואה, ניצולת רצח-העם ברואנדה וניצול טבח ההמונים בדארפור ירדו יד ביד במדרגות המוזיאון אל רחבת הטקס, שנועד להזכיר את הזוועות המתחוללות בדארפור מזה שלוש שנים ולדחוף לפעולה מיידית ודחופה שם.
בכך מילא המוזיאון את תפקידו להיות מוזיאון לזכר השואה. זכר שיש בו לקח אוניברסלי, לעמוד לימינם של הנטבחים באשר הם; יהיא אשר יהא מוצאם, תהא אשר תהא דתם. להיות ראש החץ במאבק נגד רצח-עם בכל מקום שהוא. לומר: לא הפעם. לא תחת המשמר שלנו. לפחות הפעם לא נשתוק. הלב מתרחב למראה הארגונים היהודים העומדים בראש המאבק למען דארפור בארה"ב. שמבינים מהי המשמעות של להיות יהודי אחרי 1945. שהיא קודם כל להיות אדם. אח ואחות לבני-אדם אחרים הזועקים לעזרתנו. מתרחב ומתכווץ מיד שוב. כי איך אפשר אחרת. כי הזוועה, הבלתי-נתפסת. בגלל מה שמעוללים בני-אדם לבני-אדם, כמו שכתב פרימו לוי.
הכתובת על הקיר "אַתֶּם עֵדַי", מספר ישעיהו, הזכירה שגם כאשר קצרה ידם של אנשים מן השורה להושיע – כי ממשלותיהם חדלות-אישים, כי הפוליטיקה הבינ"ל של האינטרסים והכוח גוברת על צלם האנוש – עדיין נותרה חובת העדות. והזעקה. מה מדכא כי לא למדנו דיינו את הלקח שלא די להיות עדים. זכר לכך היתה הכתובת שנראתה בסיום הכתבה, שהתנוססה אף היא במוזיאון – דארפור: מי ישרוד היום?
לרשימות נוספות באתר זה על דארפור חפשו כאן "דארפור"
