הוצאתו להורג של סדאם חוסיין הבוקר היא הזדמנות טובה לבחון את היחס לעונש המוות. דווקא משום שחוסיין הוא אחד מאותם אנשים שמותם לא מצעֵר ותחושה נפוצה בקרב רבים, גם כאלו המתנגדים בדרך-כלל לעונש מוות, היא שזה מגיע לו, כמו לכמה רודנים אכזריים אחרים. העמדה המתנגדת לעונש מוות כעיקרון אך רואה כמה חריגים לעיקרון הזה – למשל הוצאתם להורג של פושעים נאציים – היא כמובן לגיטימית. אבל מכיוון שהיא מכירה בחריגים, היא איננה התנגדות מוחלטת לעונש מוות ככזה.
ניתן להבחין, באופן גס, בין שלושה סוגים של התנגדות לעונש מוות. טיעונים מקטגוריה אחת נשענים על נימוקים תועלתניים: זה לא מרתיע, לעיתים גם להיפך. טיעונים מקטגוריה שנייה נשענים על נימוקים מוסריים-מהותיים: אם אנו מתנגדים להמתת אנשים, עלינו להתנגד גם לעונש המוטל על רוצחים (נניח) שאינו אלא רציחתם בידי המדינה, בחסות המשפט. כמו שקובעת הסיסמא הנאה לעיל, שטבעה אמנסטי בקמפיין עתיק שנים. טיעון ביניים הוא טיעון מוסרי-תוצאתני המתנגד לעונש מוות בגלל אפשרות הטעות (fallabilism). יתכן שאנחנו מוציאים להורג את האדם הלא-נכון. אדם חף מפשע. ומכיוון שמוות הוא מצב לא-הפיך, עדיף לא לעמוד בסיכון הזה. בארה"ב התברר בשנים האחרונות, בעקבות בדיקות DNA, כי אסירים שפוטים לא מעטים הם בעצם חפים מפשע. כמה כאלו הוצאו להורג? טיעון זה חלש יותר מהטיעון המוסרי הראשי, שכן הוא מניח שלו היינו יכולים לדעת בוודאות כי אנו מוציאים להורג את האדם הנכון – זה לא היה פסול. לעומת זאת הטיעון המוסרי החזק מתבסס על הזכות לחיים ועל-כך שאיש איננו רשאי ליטול חיים, גם לא את חייהם של מי שבעצמם נטלו חיים. הגרסה הדתית של טיעון זה מתבססת על קדושתם של החיים ועל-כך שהם אינם שייכים לנו ועל-כן רק מי שנתן אותם יכול גם לקחתם. טיעון-הנגד המוסרי מתבסס על-כך כי אנשים שביצעו מעשים מסוימים מוציאים עצמם מכלל הקהילה האנושית ולכן אינם זכאים שוב לזכויות. אך גם בפני מי שטיעון זה מדבר אליו אינטואיטיבית ניצב הקושי לקבוע מהם אותם מעשים וכיצד (ומי) קובעים זאת.
באופן מפתיע או לא, המשפט הבינלאומי איננו רואה בזכות לחיים כאוסרת על עונש מוות. מה שהאמנות השונות מנסות לעשות הוא להגביל אותו ולהבטיח ערובות מסוימות ביחס אליו. יש להניח שסיבה עיקרית לכך שעונש המוות לא נאסר כליל ברוב האמנות היא פרגמטית: במדינות רבות הוא היה נהוג שעה שהן נחתמו, והאיסור עליו היה גורם להרבה מדינות לא להצטרף לאמנות ובכך להחליש את כוחן. אך יש גם טענה מהותית, הגורסת כי הזכות לחיים היא זכות מוגבלת בהרבה, התקפה בנסיבות מסוימות וכנגד מעשים מסוימים בלבד. כך, יש הרואים בנוסח סעיף 6.1 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות – "לכל בן אנוש זכות טבעית לחיים. זכות זו תוגן על-ידי החוק. אין לשלול משום אדם את חייו באורח שרירותי" – כסייפא המפרש את הרישא. כלומר, שמשמעותה של הזכות לחיים וההגנה עליה היא איסור על שלילה שרירותית של חיים. מובן כי הזכות לחיים איננה מוחלטת גם ללא קיומו של עונש מוות. היא מופקעת בעת מלחמה לגבי לוחמים, למשל, ומוגבלת מכוח הזכות להגנה עצמית או הגנת הצורך. כיצד מתייחסות האמנות השונות לעונש המוות?
מלשון הסעיף שצוטט לעיל ניתן ללמוד כי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות איננה אוסרת על עונש מוות, שכן הוא איננו שלילה שרירותית של חיים. אי-האיסור הזה נקבע באמנה במפורש והיא רק מסייגת את תחולתו בקובעה שבארצות שבהן הוא לא בוטל הוא ייגזר רק לגבי הפשעים החמורים ביותר, בהתאם לדין שהיה בתוקף בעת ביצוע הפשע שאינו נוגד את הוראות האמנה או האמנה נגד ג'נוסייד, כתוצאה של פסק-דין סופי על-ידי בית משפט מוסמך, כאשר לנידון למוות הזכות לבקש חנינה או המתקת דין. היא אוסרת הטלת עונש מוות על קטינים מתחת לגיל 18 ועל הוצאה להורג של אשה הרה. היא קובעת מפורשות כי "אין דבר בסעיף זה שניתן להסתמך עליו כדי לדחות או למנוע את ביטולו של גזר דין מוות על-ידי מדינה שהיא צד באמנה זו".
האמנה האירופית לזכויות אדם קובעת בסעיף 2 – הזכות לחיים: 1. זכותו של כל אדם לחיים תוגן על-ידי החוק. מאיש לא יישללו חייו באופן מכוון, למעט בהוצאה לפועל של גזר-דינו של בית-משפט מוסמך בעקבות הרשעה בפשע שהעונש עליו על-פי חוק הוא מוות. 2. שלילת חיים לא תיחשב כמפירה סעיף זה כאשר היא תוצאה של הפעלת כוח הנדרש לחלוטין על-מנת: א. להגן על כל אדם מפני אלימות לא-חוקית; ב. להוציא לפועל מעצר חוקי או למנוע את בריחתו של אדם העצור כדין; ג. בפעולה המתבצעת כחוק כדי לפזר מהומות או התקוממות." אבל, בפרוטוקול מס' 6 לאותה אמנה בוטל עונש המוות (וחיזקה את ביטולו בפרוטוקול מס' 13 שהחיל אותו על כל הנסיבות). כל מדינות אירופה שהן צד לאמנה כיום חתמו על הפרוטוקול ולכן בפועל לא קיים עונש מוות במדינות אירופה שהן צד לאמנה.
AP/Iraqi TV
האמנה הבין-אמריקנית לזכויות אדם מוסיפה כמה רכיבים חשובים לזכות לחיים. ראשית, בקביעתה (בסעיף 4.1) "כל אדם יש לו זכות שחייו יכובדו. זכות זאת תוגן בחוק, ככלל, מרגע העיבור. מאיש לא יישללו חייו באופן שרירותי", היא מהווה את האמנה היחידה הקובעת מפורשות כי הזכות לחיים חלה (ככלל) מרגע העיבור. הנפקות החשובה, כמובן, היא שהפלה תהווה פגיעה בזכות לחיים. אפשר לשער שהקתוליוּת של רבות ממדינות דרום-אמריקה השפיעה על ניסוח סעיף זה. שנית, היא אוסרת (בסעיף 4.2) על הרחבת עונש המוות לגבי פשעים שהוא לא חל עליהם בעת חתימת האמנה ובסעיף 4.3 על מיסוד מחדש של עונש המוות באותן מדינות שביטלו אותו. כלומר, אין דרך חזרה אחרי שהן אסרו עליו. שלישית, היא אוסרת בסעיף 4.4 על הטלת עונש מוות על עבירות פוליטיות או פשעים קשורים (שוב, יש לשער כי ההיסטוריה הייחודית של מדינות דרום-אמריקה השפיעה על ניסוח סעיף זה), והיא מרחיבה (בסיף 4.5) את האיסור על עונש המוות לא רק לגבי קטינים מתחת לגיל 18 ונשים הרות אלא גם לגבי מי שבעת ביצוע הפשע עבר את גיל 70.
ולסיום שני מסמכים פנימיים. החוקה האמריקנית לא אוסרת על עונש מוות (ב-38 מדינות בארה"ב הוא חוקי), אבל התיקון השמיני לחוקה אוסר על עונש אכזרי וחריג. משמע, עונש המוות עצמו לא נחשב לעונש "אכזרי" אבל שיטות מסוימות של הוצאה להורג יכולות בהחלט להיחשב ככאלו ומתנהל על-כך ויכוח ער בארה"ב. הנוסח באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אגב, אוסר על העמדת אדם "בפני עינויים, או בפני יחס או עונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים" (סעיף 7), ודיון מעניין מתקיים בשאלה האם עצם ההמתנה באגף הנידונים למוות מבלי שהעונש מבוצע הוא בגדר עונש אכזרי. פרדוסקלית, תביא תשובה חיובית דווקא להוצאה להורג, שכן זו כשלעצמה איננה אסורה.
בישראל מוגנת הזכות לחיים בשני סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 2 אוסר על פגיעה בחייו, בגופו או בכבודו של אדם וסעיף 4 מקנה הגנה לכל אדם על חייו, גופו וכבודו. הסעיף הראשון מהווה הגנה על זכות נגטיבית (שחובתה המקבילה היא איסור על פגיעה בחיים), בעוד שהסעיף השני מגן על זכות פוזיטיבית (שחובתה המקבילה היא גם להבטיח את הזכות ואת התנאים הדרושים למימושה). ככל הזכויות בחוק היסוד, גם זכות זאת ניתן להגביל על-פי התנאים המנויים בסעיף 8 לחוק. בישראל בוטל עונש המוות ככלל בתחילת שנות החמישים וכיום ניתן להטילו רק בגין פשעים נגד האנושות והעם היהודי או פשע מלחמה בתקופת השלטון הנאצי; וכן בגין בגידה או סיוע לאויב בזמן מלחמה או בגין עבירות טרור מסוימות, שבפועל לא מחילים עליהן את החוק.
בספרה ישראל במשפט מתארת פנינה להב את יסוריו של השופט אגרנט, שעֵת אישר בערכאת הערעור את עונש המוות שהוטל על אייכמן נאלץ לראשונה בחייו לוותר על העיקרון המקודש לו ביותר, התנגדותו לעונש המוות. כותבת להב: "למרות שהחלק בפסק-הדין שאישר את עונש המוות נכתב בידי זילברג, לא יכול אגרנט להשתחרר מן הידיעה שלראשונה בחייו הוא שולח אדם לעמוד התלייה". בכך מתוסף לדיון גם הנדבך הפסיכולוגי, של המתרחש בנפשו של אדם נוכח העובדה שהוא שולח אדם אחר למוות. ניתן, כמובן, לטעון כי מוסרית לא היה עונש אחר זולת עונש מוות שראוי היה להשית על אייכמן ועל דומיו. לחילופין או בנוסף, כי כליאתו של אדם כחוסיין מזמינה פעולות כמו תפיסת בני-ערובה על-מנת לשחרר אותו. אפשרות אקטואלית במיוחד בעידן שלנו. לעומת זאת כותב יורם קניוק ב'הברלינאי האחרון' כי "משפטי נירנברג מנעו (בשל הצורך בנקמה) את האפשרות להבנה עתידית את השאלה הדו-כיוונית של האיך והמה של אז … רבי-הטבחים לקחו איתם לקבר ולשיכחת-עולם את הידע המדויק על איך פעלה המכונה מלמעלה".
אין רגש רחוק יותר מרחמים שניתן לחוש כלפי חוסיין. אך זה איננו מעמעם את השאלה המוסרית המרכזית: האם במעשים מסוימים מוציאים עצמם אנשים מכלל הקהילה האנושית ומהקטגוריה של בעלי זכויות? אם זכויות אדם ניתנות לאדם באשר הוא אדם – האם הוא מפסיק אי-פעם להיות אדם? ומי יקבע זאת? ולְמה אנו נהפכים מבחינת מעמדנו המוסרי כאשר אנו רוצחים את הרוצחים?
עוד בנושא: חיים ומוות ביד האתיקה הרפואית
