הוא חוזר (מה זאת אומרת מי?) / מסע צלב והקושי להרפות / טדי מלך ירושלים / קופי, ולא לטובה
הוא חוזר
ברק חוזר. זהו. אפשר לשחרר את הנשימה שהיתה עצורה כל-כך הרבה זמן. זה עושה טוב, לא? להשתחרר מהמתח הזה. האוויר העיקרי שיוצא, האמת, הוא מהבלון. אבל למה לא, אם נתניהו יכול גם הוא יכול. יש הרבה משותף בין השניים האלה. כל-כך הרבה, שלעיתים את מהרהרת אם זה משהו שמלמדים שם ב"יחידה"; או אולי ההיפך, שמי שיש לו את זה מגיע לשם. שניהם, בכל אופן, השחיתו כל חלקה טובה במדינה ומיד כשנודע הפסדם הודיעו על הסתלקותם, משאירים לאחרים את עבודת הניקיון: לאסוף את השברים של המדינה שריסקו ולשקם את המפלגה שפוררו. לא חלילה כביטוי לנטילת אחריות על ההפסד ופינוי המקום לאדם ראוי יותר. רק בינתיים. כדי שיוכלו קצת "לעשות לביתם" בזכות השם שעשו לעצמם על-חשבוננו. אחר-כך, כשיתאים להם, הם יחזרו. כך הודיעו מראש. נו, גם קיום הבטחות זה משהו. שניהם גם הבטיחו כי למדו משגיאותיהם. בהבטחה הזאת אני נוטה יותר לפקפק, אם יורשה לי.
אבל אולי יותר מכול אני לא סולחת לברק על שקילקל לי את ברכת המזון. מאז הבליץ שלו בפוליטיקה אני לא יכולה להגיע ל"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" בלי שאזכר בנאום הקיסרות שלו בכיכר מלכי ישראל, כשמלכיאור דחף לו את השורות האלו לדקלום.
מסע צלב
אני רוחשת הערכה רבה לאנשים העומדים על שלהם ונאבקים מאבקים עקרוניים. עוד יותר כך כשמדובר במאבקים מול בעלי סמכות. עוד יותר כך במאבקים מול רופאים המנצלים את מעמדם לרעה או מפירים את האתיקה הרפואית שהם מחויבים לה. משום שכולנו ניזקק לרופאים, ולא קל לעמוד על שלנו מול הסמכות המקצועית שלהם ומול החשש שמא האסרטיביות שלנו כלפיהם תזיק לנו או לאהובינו. אבל הכתבה הארכנית במוסף הארץ על מאבקם של האחים פוקס בפרופ' קרמר הריחה לי רע. הריחה לי ממסע צלב שנועד יותר להשפיל את הרופא מאשר לתרום במשהו למודעות של רופאים לזכויות החולים. הריחה לי מעו"ד אמריקני שמנסה ללמד את הנייטיבס כאן את העקרונות של התנהלות הפרקטיקה הרפואית במחוז החפץ ארה"ב, שהיתה כבר מזמן למשפטית: העו"ד שלי יהיה בקשר עם העו"ד שלך.
זכותה של החולה לחוות-דעת נוספת צריכה להיות בלתי-מעורערת. זהו ביטוי לאוטונומיה שלה לבחור בטיפול הטוב ביותר עבורה, שצריך להיות האינטרס המרכזי של כל המעורבים. הדרת-כבודו של הרופא או האגו שלו לא יכולים בשום פנים להאפיל על חובתו לאפשר זאת ללא התניות, סחטנות או נקמנות. אם זה מה שעשה פרופ' קרמר – יש להוקיע זאת ולטפל בכך. וקיימים לשם כך המנגנונים המתאימים. אני תוהה, עם זאת, היכן היו בני משפחת פוקס בזמן אמת, כאשר אמם נזקקה לתמיכה. כנראה בחו"ל. שניים מהם מתגוררים שם והשלישי מדלג לשם הרבה במסגרת עיסוקו. קשה מאד להשלים עם מותו ממחלה של אדם קרוב. לפעמים קל לנתב את רגשות הכאב והזעם, וגם אולי את יסורי-המצפון על-כך שלא ליווינו אותו בתקופתו הקשה, כלפי גורמים אחרים, לעיתים קרובות הגורמים המטפלים. הקושי להרפות מן השאלות המציקות, מן התחושה המטרידה כל-כך אולי החמצנו משהו, שמא יכול היה להיות אחרת – מוכר לכל מי שליווה אדם אהוב למותו. אבל לפעמים צריך לדעת פשוט להרפות. to let go. מי שלא מצליח בכך נידון לסבל איום נוסף על סבל הפרידה לנצח. נדמה לי שגם בפרספקטיבה האפשרית הזאת צריך לקרוא את ה"סיפור" הזה. סיפור שאולי את השאלה העיקרית שצריכה להישאל לגביו יש להפנות לעורך שאישר את הכתבה המגובבת הזאת, והיא מה מצא בה שראוי לפרסום?
והערת סוגריים לאחים פוקס: קשרים עם אולמרט מעולם לא היו דבר להתגאות בו. פחות מכול עכשיו. לכתב את אולמרט על התכתובת שלכם עם הרופא משמע לומר לו "דע לך שיש לנו חבר פוליטיקאי בעל קשרים". וזה כבר לא מריח, זה כבר מסריח.
טדי מלך ירושלים
לא נעים, אבל הפגישה היחידה שלי עם טדי קולק ארעה לפני כמה שנים, כשסעדנו באותו זמן (לא על אותו שולחן, let me make it clear) במשכנות שאננים בירושלים. טדי שלף סיגר והתחיל לעשן. ביקשתי מהמלצר לבקש ממנו להפסיק או לצאת עם הסיגר החוצה. במסעדה הזאת הקפידו על החוק ומי שרצה לעשן יצא החוצה, למרות הקור הירושלמי. לטדי אי-אפשר להעיר – זאת היה רוח תשובתו של המלצר. אי-אפשר? טוב, ניגשתי לעשות זאת בעצמי. טדי התווכח אִתי שאין שום חוק שאוסר על עישון במסעדות. אפשר לייחס זאת לגיל. לי נראה שזה קשור הרבה יותר לאישיות, ולצפצוף הארוך שמצפצפים עלינו מי שחושבים שהמלכנו אותם עלינו, ולתמיד.
קופי, ולא לטובה
קופי אנאן סיים את תפקידו. זה היה "ההספד העתידי" שכתב עליו בספטמבר 2004 ניקולס קריסטוף בניו-יורק טיימס: "כפי שהדברים נראים היום, כאשר ימות [אנאן], יתחילו דברי ההספד כך: 'קופי אנאן, מזכ"ל האו"ם לשעבר, שבנקודות שונות בקריירה שלו היה אחראי לכישלון לעצור רצח-עם, קודם ברואנדה ואחר-כך בסודאן, מת היום'".
עינוגי גמילה
שבוע בלי עיתון. אני מרגישה מצוין, תודה. רק מודעות האבל חסרות באינטרנט.
על חלקו הראשון של השבוע שאלתי ארבע קושיות
