קרוא וכתוב

מאוחר מדי: פרישתו של ליבאי / האבק של ברקלי: עוד מלה על התקשורת בפרשת רמון / בתחתונים של העליונים: ספר או מדור רכילות? / תודה, אבל לא תודה: זימון וסירובו

מאוחר מדי

עורך-הדין פרופ' דוד ("מי הן בכלל?") ליבאי איבד אצלי כל שמץ של הערכה כלפיו לאחר שיצא בטלוויזיה נגד המתלוננות בפרשת קצב. זה היה לפני פחות משבועיים, בערב שבו הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי יש בדעתו להגיש כתב-אישום נגד קצב בכפוף לשימוע. ליבאי יצא נגד המתלוננות, שזהותן חסויה (כאילו שאינו יודע שמתלוננות בעבירות מין נהנות מחיסיון על-פי חוק), המשטרה לא בודקת אותן ומנין הגיעו ו"מי הן בכלל?". בעיני חצה בכך ליבאי קו אדום לא פחות מהקו שחצה מרשו בנאום ההתלהמות שלו נגד כל רשויות המדינה בעודו עומד (על-פי חוק) בראשה של אותה מדינה; נאום השצף קצף (על השפתיים) נגד התקשורת בעודו נהנה משידור ישיר של דבריו על-ידה; נאום האליטות מתנכלות לי המושמע ממי שהגיע לטופ של הצמרת ומשכורתו היא הגבוהה בשירות הציבורי. [אגב, למה לקרוא "מסיבת עיתונאים" לנאום לאומה שבו לא מורשים עיתונאים לשאול שאלות?]

כל אדם זכאי להגנה. זה אינו אומר שלעורך-דין מותר הכול בשירות לקוחו. זה גם לא אומר שאי-אפשר לבחור לקוחות. יש, למשל, פרופסורים נכבדים למשפטים שמחויבותם הפתאומית לזכויות אדם מורידה אותם מהקתדרה רק כשמדובר בלקוחות שהרקורד שלהם מפוקפק אך לעומת זאת ארנקם עבה. לפני זה לא שמענו על כך שהם כה מסורים לעקרונות של זכויות האדם. איש איש וטעמו.

בכל מקרה, דוד ליבאי הודיע על פרישה מתיק קצב. כשהוא נכנס לעניין הוא לא ידע שמדובר בעבירות מין וסבר כי מדובר בפרשת סחיטה של הנשיא. הממ. אני מקווה כי ליבאי בודק טוב יותר את יתר התיקים בטרם הוא נכנס אליהם. על-פי הראיון שנתן היועמ"ש בסוף השבוע לידיעות אחרונות, פנה אליו הנשיא בסיפור הסחיטה לאחר שקיבל רשימת שאלות מידיעות אחרונות לגבי הטרדות מיניות וחשש מפרסום הפרשה. בכל מקרה, עניינו האמיתי של התיק התברר עד מהרה, כך שיציאה ממנו חודשים רבים כל-כך לאחר מכן בטיעון הזה לא ממש משכנעת. סביר יותר שליבאי מנסה להציל את שאריות כבודו לאחר מופע האימים של קצב. זה לא מתאים לעורך-דין שהיה שר משפטים. אני מקווה בשבילו שגם הבין לאחר מעשה כי התבטאויותיו שלו עצמו לא הוסיפו לו כבוד. החלק היותר מבחיל בכל הפרשיות שנוחתות עלינו לאחרונה הוא מסע ההכפשות שמנהלים הנאשמים נגד המתלוננות. יותר מדי קווים אדומים נחצו כאן. אולי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, אבל מבחינתי פרישתו של ליבאי באה מאוחר מדי.

בהזדמנות זאת, אם אפשר לבקש גילוי נאות מבית הנשיא: מי משלם את שכרם של עורכי-הדין שלו? והאם נכונים הפרסומים כי הם מקבלים שכר סמלי ביחס לכובד התיק שבו הם מטפלים?

האבק של ברקלי

רק לאחר פרסומה של הרשימה האחרונה, בעקבות התכתבות עם קורא נאמן, עלתה בדעתי אמרתו של ברקלי, שכה מתאימה להתנהלותה של התקשורת בפרשת רמון, שהתמסרה לספינים שלו ואז נדהמה ("רמון הלם") מפסק-הדין בבית-המשפט האמיתי. ואם הם נדהמים, סימן שלא היה מקום לפסק-הדין, זה ברור. "תחילה אנו מעלים את האבק ואחר-כך טוענים שאיננו יכולים לראות", אמר ברקלי קשישא.

כדאי גם להוריד את מפלס הסופרלטיבים המיוחסים לרמון בתקשורת, זה מתחיל להיות מגוחך. מדובר בעסקן שלא עשה דבר בחייו מלבד פוליטיקה; איש כוחני שהרס כל מערכת שנכנס אליה.  אם זאת היתה "התקווה הגדולה של מפלגת העבודה" – לא פלא שהיא נראית כמו שהיא נראית.

בתחתונים של העליונים

נתחיל בדברים הטובים: נעמי לויצקי כותבת יפה וקולח, וספרה 'העליונים' הוא ספר קריא מאד. חוץ מזה, רכילות זה תמיד מעניין. וכאן אנחנו כבר גולשים לדברים הפחות טובים. הספר 'העליונים' הוא לא הרבה יותר מצבר רכילות. כמובן, ניתן לומר שמעניין/חשוב לדעת איך מתנהלים הדברים מאחורי הקלעים של בית-המשפט העליון וכיצד מגיעים השופטים להחלטות המשפיעות על חיינו ועל התנהלותה של הדמוקרטיה הישראלית. הבעיה היא שספרה של לויצקי רצוף בכל-כך הרבה שגיאות עובדתיות בעניינים שאני ואחרים מתמצאים בהם, שמאליה עולה השאלה עד כמה אמינים דבריה כשמדובר בעניינים אחרים. או במלים אחרות, עם פחות סימני שאלה: אין לי סיבה לסמוך על כך כי הם אמינים.
יש לתמוה גם מה מצאה לויצקי לקרוא לספרה 'העליונים'. לא רק בגלל ההגזמה בהדרת-הכבוד של התואר הזה, אלא משום שלנוכח החומר שבו היא מתעסקת ניתן לומר על דרך ההשאלה כי כותרת מתאימה יותר היתה 'התחתונים'. או לפחות 'בתחתונים'. של העליונים. השאלה האחרונה שנותרה לבירור היא מה מצאה הספריה החדשה להוציא את הספר הזה במסגרתה. העובדה שלויצקי כותבת כ"מספר כל-יודע" למרות שלא היתה מאחורי הדלתיים הסגורות שמעבר להן התרחש לכאורה מה שהיא מדווחת עליו, כולל גירודי הפדחת, טון הקול ושאר הג'סטות הגופניות – לא צריכה להטעות אותנו לחשוב שמדובר ברומן. לויצקי מלבישה טכניקות ספרותיות על ספר שאמור להיות תיעודי. מצד שני, לאור אמינותו המפוקפקת אולי באמת עדיף למצֵב אותו כבדיון.

תודה, אבל לא תודה

ראשון היה עידן, שזימן אותי למשחק הסימונים הרבה לפני שהוא הציף את רשימות (קצת עד זרא, אם יורשה לי). אחריו רוני ואחריה רונית. תודה (באמת!), אבל לא תודה. לא מתאים לי להיחשף. קשה לי עם זה. העוקבים אחרי הבלוג הזה יודעים שאני ממעטת מאד לעשות זאת (אם כי יש הסבורים שהפעם או הפעמיים שבהן זה נעשה תרמו לרשימות הטובות ביותר כאן). העוקבים אחרי לא בבלוג יודעים שאני ממעטת מאד לעשות זאת גם IRL. אחד מחמשת הדברים שלא ייכתבו הוא כנראה שאני משביתת שמחות, אז הנה עוד פעם…