רק אתמול נשא אהוד אולמרט נאום בזכותן של רשויות החוק והמריץ אותן להמשיך לחקור ולמלא את תפקידן והיום הוא ממנה את פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים. פרידמן הוא משפטן בעל שיעור קומה. אין ספק כי הוא מתאים יותר לתפקיד מן המועמד הפנימי ששמו עלה במערכת הפוליטית, זה שהיה המאמן של צחי הנגבי. הבעיה בעיקרה אינה בפרידמן, אם כי גם על השתלחותו במערכת המשפט תכף נדבר (האחרונה בסדרה היתה לאחר הרשעת רמון), אלא במסר ששולח אולמרט ביד שמאל שלו למערכת המשפט, זאת שיד ימין שלו ליטפה רק אמש. מרגע שדובר במועמד חיצוני היה ברור כי אולמרט מחפש לא סתם מועמד חיצוני שיעלה את היוקרה של מערכת המשפט וייצב אותה קצת אחרי הטלטלות האחרונות, אלא מועמד ביקורתי מאד כלפיה, שמעמדו האקדמי יאפשר לו להיכנס בה ראש בראש בלי לעורר עליו את החשד שהוא עושה זאת בגלל עמדותיו הפוליטיות גרידא.
אני שותפה לחלק לא מועט מביקורתו של פרידמן על מערכת המשפט ובעיקר על בית-המשפט העליון. על האקטיביזם וחוסר-הריסון שלו כשמדובר בפלישה לעניינים שההכרעה בהם צריכה להיות פוליטית ולא משפטית; על שיטת הוותק למינוי נשיא/ת בית-המשפט העליון; ועל האופן שבו שופטיו שולטים על מינוי מועמדים ומבטיחים כי מועמד או מועמדת שאינם נוחים להם – לא יגיעו למשכן. הבעיה היא בעיתוי שבו התחיל פרידמן להשמיע את ביקורתו, במיוחד לגבי העניין האחרון. מרגע שמינויה של ידידתו הקרובה פרופ' נילי כהן לבית-המשפט העליון סוכל – מינוי שעבורו הוא השתדל מאד – התחיל פרופ' פרידמן להפעיל את כל התותחים האפשריים נגד בית-המשפט העליון בכלל ונגד נשיאתו הנוכחית בפרט. הכול אישי. ממש כפי שלאולמרט טעמים אישיים להכניס רעש למערכת על-ידי מינוי שר משפטים "לעומתי", טעמים הקשורים לתיקים הנוגעים בו ונמצאים כיום בטחנות של המערכת הזאת. ואיפה שולט המוטו "הכל אישי" אנחנו גם יודעים.
המערכת המשפטית בישראל נהנית מעצמאות. תפקיד חשוב השמור לשר המשפטים, שחלק גדול מעבודתו נוגע בכלל בענייני ניהול, הוא להגן על עצמאות זאת מפני התערבות לא-קבילה מצד המערכת הפוליטית. עיקר השפעתו האפשרית על בית-המשפט ודמותו הוא ביושבו כיו"ר הוועדה למינוי שופטים. יתכן שפרופ' פרידמן יצליח לשנות את האג'נדה הנוכחית של בית-המשפט העליון (סליחה, את האין-אג'נדה, כידוע רק למועמדים אליו יש אג'נדה…), בכך שיצליח למנות מועמדים בעלי תפיסת-עולם אחרת מזו של השופטים הנוכחיים, אם כי כדי לשנות את אופן מינוי השופטים יהיה עליו להעביר חקיקה. להתערב מעבר לכך בהחלטות בית-המשפט או היועץ המשפטי לממשלה – יהיה בלתי-אפשרי ישירות ולא ראוי לנסות בעקיפין.
אמרתי שאני שותפה לחלק גדול מביקורתו של פרידמן. עם זאת, צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, בעניין ההצעה להגביל את סמכויותיו של בית-המשפט העליון לבטל את חקיקת הכנסת ולהסתפק בכך שהוא יחזיר אותה אליה משמצא כי היא אינה עולה בקנה אחד עם נורמות חוקתיות. קשה לסמוך על התרבות הפוליטית של ישראל שאם וכאשר יחזיר בית-המשפט חקיקה לא-חוקתית לפרלמנט במקום לבטלה – כמו שזה נעשה בבריטניה, למשל (כאשר חקיקה איננה עולה בקנה אחד עם חוק זכויות האדם שאימץ את האמנה האירופית לחוק פנימי) – תבין הכנסת את המסר ותפעל לשינוי החוק. שנית, יש לחדד את ההבדל בין עניינים לא-שפיטים הנוגעים להחלטות שבהן הסמכות מסורה לרשות המבצעת (או המחוקקת), מכוח היותה נבחרת ומתוקף מרחב התמרון שצריך להיות שמור לה כדי לממש את סדר-היום שבשלו נבחרה, לבין החלטות פוליטיות הפוגעות בזכויות-אדם. האחרונות תמיד היו שפיטות וצריכות להישאר כאלו. גם כאשר הן מבטאות סדר-יום פוליטי, אפילו הנתמך ברוב. מאז ומעולם נתן בית-המשפט – גם טרום עידן ברק, בהרכב שלא היה אקטיביסטי במיוחד – גישה למי שביקש לטעון בפניו שזכויותיו נפגעו. לכן יש לדחות בשתי ידיים את האמירות הנשמעות כאילו בית-המשפט היה צריך לדחות על הסף עתירות דוגמת העתירות נגד הוראת השעה בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל (הידועה כפרשת "איחוד המשפחות") או נגד גדר הביטחון. שני המקרים הם דוגמא מובהקת להחלטות פוליטיות הפוגעות קשות בזכויות אדם, בין של אזרחים בין של תושבים הנתונים לשליטתה של ישראל, ולא יתכן כי אדם לא יוכל לבוא לבית-המשפט בטענה כי זכויותיו נפגעו על-ידי רשויות השלטון.
עוד בנושא:
המועדון הסגור של בית המשפט העליון
עבר שבוע במערכת המשפט
החרב המתהפכת של האקטיביזם השיפוטי
