לא יודעת מה אתכם, לי אישית נמאס ממריבות הגן בין אולמרט לפרץ. שני האנשים האלו נושאים באחריות העליונה לביטחוננו ולגורלנו כאומה. אבל ההחלטות הקריטיות ביותר, המערבות חיים ומוות ואת עתידה של המדינה הזאת, מתקבלות לא מתוך שיקול ענייני אלא מתוך מריבות גן הילדים של שני האישים האלו בסגנון "להראות לו", "להחזיר לו", או "הוא התחיל".
אהוד ("מערכת היחסים ביני לבין עמיר פרץ היא הטובה ביותר שהיתה בין ראש ממשלה לשר ביטחון ב-15 השנים האחרונות") אולמרט מתבלט במיוחד כמי ששום החלטה, קטנה או גורלית, שקיבל לא היתה תוצאה של איזה שהוא שיקול ענייני, או איזה שהוא שיקול בכלל אם לדייק. כאילו לא הפנים שהוא כבר בפאזה אחרת מהפוליטיקאי החמוץ שעיקר כשרונו בהתקפות ארסיות ב'פוליטיקה' על כל מי שמעז לומר לו מלת ביקורת. הוא כבר עומד בראש המערכת, וידו היא שיכולה להפעיל, בטעות או שלא, את נשק יום-הדין (על-פי מקורות זרים, כמובן) אם הוא ימשיך להחליט כל דבר – מיציאה למלחמה ועד מינוי שר משפטים – מתוך אימפולסים של את מי נדפוק יותר הבוקר, ומיד אחר-כך שחרור תדרוכים נלעגים לעיתונות בדמות פרשנויות על המהלך האחרון בשם "מקורביו". אולמרט, מה לעשות, כבר לא ישנה את טבעו. להתאפק הוא לא יכול. פרץ מחרה מחזיק אחריו, ולפעמים כמעט סוגר עליו כשגם החלטות באיזו מערכת טילים להתחמש נראות כתוצאה של הימור "מה יביא לי יותר קולות במפקד" או לחילופין מה יציג את אולמרט באור יותר נלעג בתקשורת במשך חמש דקות, ואותו כמי שהפעם כופף את ידו. מה לו ולביטחונה של מדינת ישראל שעליו הוא מופקד.
אין גבול לציניות. ורק אנחנו צופים מן הצד, נדהמים, איך המדינה הזאת היתה לעוד עסקת נדל"ן מפוקפקת של עורכי-דין חמושים בסיגרים. מוכרים בלבד.
עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו
