אחד המאמרים המקוממים ביותר שקראתי בזמן האחרון הוא מאמרו של פרופ' יואל דונחין "יש רופא במטוס?" שפורסם לפני שבועות אחדים במדור הבריאות של הארץ. המאמר מספר על התופעה שבה רופאים מתחמקים מבקשה לסיוע לנוסעים שחשים ברע בעת טיסה. חלקית מחשש לתביעה בגין טיפול שלא עלה יפה; חלקית משום שלעתים למרות תואר הד"ר שלהם הם אינם עוסקים בטיפול בחולים באופן סדיר; ולכך יש להוסיף שלעתים סתם מטעמי חוסר חשק. הטעם האחרון, שדונחין לא מונה מפורשות, לא בא לי בהפתעה מוחלטת. כבר לפני שנים רבות שמעתי, בתדהמה, אחות (פעם קראו לזה "אחות רחמניה") מספרת שכשהיא יוצאת לתיאטרון ושואלים אם יש רופא או אחות בקהל כי מישהו מרגיש ברע – היא לא תקום; כי עכשיו היא לא בתפקיד והיא "באה ליהנות". תכף נגיע לעניין התפקיד ולא להיות בתפקיד משבחרת במקצוע הרפואה.
למה נזכרתי בזה פתאם? בגלל ארוע מאד לא נעים שהייתי נוכחת בו. ליוויתי היום שני צוותי טלוויזיה זרה לצילומים של פליטים סודאנים ששוחררו מהכלא. כשסיימנו את הצילומים בלוקיישן הראשון, צנחה לפתע הכתבת של סוכנות החדשות הצרפתית אפיים ארצה ואיבדה את הכרתה. היא לא התמוטטה או התעלפה בדרך המוכרת של קריסה מטה, אלא נפלה בקו ישר קדימה, כמו עץ שכורתים אותו, עם הפנים לרצפה. מיד אחרי שניית התדהמה שלקחה לכולנו להתעשת ולהבין מה קרה פה, הפכתי אותה (היא צנחה וראשה למרגלותי), והגשנו לה את הסיוע הראשוני המתבקש כמו להוציא את הלשון כדי שלא תבלע אותה. הרמתי טלפון למספר החירום של המרפאה בישוב. למרות שהשעה היתה אחת בצהריים, השיחה הגיעה למוקד השירות הרפואי שאמור לתת מענה לאחר שעות העבודה. שם אמרו לי לפַנות את האשה למרפאה היישובית ובמקרה שהיא סגורה לפְנות אליהם שוב. שבתי וטילפנתי למרפאה, הפעם למספר הטלפון הרגיל. האחות ענתה לי וכשתיארתי לה את המצב שבה אשה התעלפה ואיבדה את הכרתה, בטוחה שעוד טרם אסיים את המשפט והיא כבר תזנק החוצה בדרך למקום, היא אמרה לי בנחת שנפַנה אותה למיון. לא עזר שאמרתי שבמוקד אמרו שנפַנה למרפאה: אחות בתפקיד, בשעות העבודה, לא רק שלא חשבה שעליה לבוא לראות מה מצבה של האשה אלא גם לא רצתה שנביא אותה למרפאה, מרחק של כחצי ק"מ. העיקר שלא תהיה לה עוד חצי שעת עבודה כשכבר התכוונה ללכת הביתה; העיקר לגלגל את האחריות הלאה; העיקר לא להסתבך. (נדמה לי שב'בית האלוהים' של סמיואל שם יש לדפוס הזה איזה שם שנון אפילו). בינתיים האשה פקחה את עיניה והתחילה להתאושש. היתה לה חבורה ענקית בלסת ושן שבורה, וזה מה שאפשר היה לראות רק מבחוץ. אמרתי שאני מבינה שהם לא רוצים אפילו לראות אותה. עמיתיה של ג'ני הסיעו אותה לבית-החולים, שם עברה בדיקות ולאחר כמה שעות שוחחתי אתה בטלפון ושמחתי לשמוע שהיא בסדר, ושבבית-החולים לא מצאו דבר.
בעיני ההתנהגות הזאת היא הרבה יותר מלא-מקצועית. היא לא אנושית. בעוד כל מי שהיה בקרבת מקום מיהר להגיש עזרה, לראות במה הוא יכול לסייע, ולחפש אדם מקצועי יותר שיעשה זאת ביתר מיומנות, ישבה לה אחות מוסמכת במרפאה באמצע היום ולא חשבה שעליה לנקוף אצבע כדי להושיט עזרה. כדאי לדעת כי עוד בטרם נחקק החוק לא תעמוד על דם רעך – המטיל גם על אזרחים מן השורה חובת עזרה מסוימת לנפגעים (חוק השייך לקטגוריית "חוקי השומרוני הטוב", האוכפים חובת סיוע פוזיטיבית ונדירים מאד בספרי-החוקים של מדינות) – היתה שרירה וקיימת החובה הזאת באתיקה המקצועית של רפואנים. אי-עצירה והושטת עזרה מצד רופאים לנפגעי תאונת דרכים, למשל, היא מימים ימימה הפרה של האתיקה הרפואית. מפני שרופא תמיד נמצא במשמרת כשמדובר בהגשת עזרה ראשונה.
מדי פעם אני שומעת את הטענה מצד אנשי רפואה כי אין צורך באתיקה, מספיק להיות בנאדם. אבל העניין הוא יצירת רשת ביטחון בדיוק כאשר האנושיות הזאת איננה. ומה לעשות, לא כל מי שמסיים את הפקולטה לרפואה מקבל רישיון גם בלהיות אנושי. האתיקה הרפואית אמורה להילמד כחלק מהחינוך המקצועי של רופאים, אחיות ואנשי רפואה אחרים, כדי להבטיח שהם ימלאו את חובתם גם כשהם לא המנטשים הכי גדולים בעולם.
מחויבות אנושית לעזור לזולת בעת מצוקה, ודאי בשעת חירום, צריכה להיות לכולנו. לאנשי הרפואה זאת גם חובה מקצועית. צריך לומר בפשטות: מי שלא רוצה להושיט עזרה – שיבחר במקצוע אחר.
