קרוא וכתוב

על מה שאינו ניתן לחלוקה

על-פי מחקר של פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, שעליו דיווח Ynet, כמחצית מהאזרחים הערבים בישראל (49.7%) מצדיקים את חטיפת החיילים, שהביאה למלחמת לבנון השנייה (שם רשמי). קרוב למחצית (48.2%) מצדיקים את ירי הקטיושות מצד חיזבאללה לעבר ישובים בישראל. לעומת זאת כ-90% רואים בהפגזות צה"ל בלבנון פשעי מלחמה.
עגום, מדכא ומפחיד. בעיקר מעגל הקסמים שנוצר כאן: כאשר מתייחסים במשך שנים אל אוכלוסייה אזרחית במדינה כאל אויב, מקפחים ומפלים אותה – אין פלא שחלקים גדולים ממנה מפתחים ניכור ועוינות עזה כלפי המדינה. מנגד, כאשר אזרחים מזדהים עם אויבי המדינה, המנסים להשמידה בכוח הזרוע, ומצדיקים פעולות לוחמתיות כלפיה ובעיקר כלפי אזרחיה – אין פלא שרבים אכן רואים בהם אויבים.

לאזרחי ישראל הערבים מגיע שוויון זכויות מוחלט. אפלייתם השיטתית היא אחת החרפות שיצרנו כאן. אין לי אשליות: גם כששוויון כזה יובטח, נראה שעוינותם של רבים מהם כלפי מדינת היהודים לא תגווע. עם זאת סבורני כי אין לְצַפּוֹת שהם יהפכו לציונים וזכותם של אזרחים לרצות שמדינתם לא תהיה מוגדרת כיהודית, כל עוד הם מקדמים שאיפה זאת בדרכים דמוקרטיות ולא-אלימות. לעומת זאת, הזדהות עם מי שמנסה לעשות זאת בכוח הזרוע כבר נמצאת על גבול הלא-לגיטימי.

אבל ההיבט המבהיל ביותר שחושפים הנתונים האלו, והפחות קביל מכול, הוא מתן ההצדקה לירי מכוּון על אזרחים. כלומר, תלוי אֵילו אזרחים. כשמדובר באזרחים ישראלים – זוהי פעולה מוצדקת לדידם של קרוב למחצית מהערבים אזרחי ישראל (במסגרת זאת הם מוכנים, כנראה, לקבל ירי גם עליהם עצמם). מה לעשות ובדיוק כפי שהדמוקרטיה איננה ניתנת לחלוקה כך גם לא ההגדרה לפשע מלחמה. האיסור על הפיכת אזרחים למטרה איננו תלוי בשייכותם הלאומית של אותם אזרחים. שום התפתלות, גם לא אלף אפליות, לא יהפכו את התועבה המוסרית הזאת, שלפיה מותר לירות על אזרחים רק כי הם ישראלים – לעמדה בת-הצדקה.