הימים הנוראים באמת בעיני, כיהודיה חופשית, הם הימים שבין פסח ליום העצמאות. מעין משולש שקודקודיו הם פסח, יום השואה ויום העצמאות, העוקב את יום הזיכרון. "המשולש הקולוסאלי" הזה מעלה הרהורים רבים על הקשר בין חירות לריבונות מדינית וטעמיה ודורש חשבון נפש בנוגע למה שהשגנו ומה שהחמצנו כאן, במקום שבו מימשנו כיהודים את זכותנו להגדרה עצמית לאומית.
ברשימה קודמת, ערב פסח לפני שנתיים, הזכרתי את הקשר בין חירות למחויבות מרצון לחוק ולכללים המשותפים שהוא מחיל, שמייקל וולצר עומד עליו בספרו הנפלא 'יציאת מצרים כמהפכה'. כתבתי אז על מה שאומר וולצר:
"יציאת מצרים היא הנראטיב המכונן של עם ישראל, שכן בסיומה הוא נהפך מערב רב של עבדים לאומה המאוחדת בשותפות מרצון, באמנה חברתית, תחת שלטונה של חוקה. (…) וולצר אומר לנו כי בני ישראל נהפכים לבני-חורין 'רק מרגע שנאותו לקבל עליהם את המשמעת של החירות, להתחייב לחיות לפי כללי התנהגות משותפים וליטול אחריות על מעשיהם'. (…) אלא שההבטחה האמיתית, הערובה האמיתית, איננה הארץ אלא הצדק, אומר לנו וולצר. 'הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה'. את ההבטחה יש להבין לא כמתגשמת בזמן ובמקום, אלא כמותנית באופן שבו נממש אותה".
השואה היא אבן-דרך נוספת. יש הטוענים שבכך שישראל טיפחה את השיח המבסס את זכותה להתקיים על השואה, היא פתחה את הפתח להכחשת השואה, כאמצעי לקרוא תגר על זכותה להתקיים. שכן אם לא היתה שואה, ממילא כביכול נשמט הבסיס המוסרי לקיומה. השואה, בעיני, היא שיאו המפלצתי של תהליך, של הדפוס ההיסטורי של רדיפות היהודים כ"אחר" האולטימטיבי של החברה האנושית. בסופה התחוור כי הגדרה-עצמית לאומית וריבונות מדינית חיוניות להמשך קיומו של העם היהודי כעם, ואפשר שאף לפרטים המרכיבים אותו. השואה מילאה, ללא ספק, תפקיד מרכזי בקבלת החלטת החלוקה בעצרת האו"ם ב-1947. אך האם לולא היתה שואה לא היתה הצדקה להקמת מדינת ישראל? והאם הצדקה כזאת – מכוח הזכות להגדרה עצמית לאומית, הנתמכת במקרה זה גם בהיסטוריה של רדיפות – מצדיקה גם את הקמת מדינת ישראל דווקא כאן, בפלשתינה-א"י? השאלה האחרונה מביאה אותנו לקודקוד השלישי, של יום העצמאות. האם הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ-ישראל מאפשר תשובה חיובית לשאלה הזאת, מכוח ההסתמכות על מה שנקרא "זכויות היסטוריות"? והאם הוא גובר על שלל הבעיות המוצגות בפנינו מכוח העובדה שאחרים ישבו על האדמה הזאת כשהתנועה הציונית ביקשה למצוא בה מקום ומנוח לעם נרדף? שאחרים חווּ סבל וטרגדיה במקביל לכך וכתוצאה מכך שאנו השגנו עצמאות מדינית?
בעוד חודשיים, בחודש יוני, יצוינו 40 שנים לכיבוש. פחות מ-20 שנים התקיימה ישראל בגבולות הקו הירוק. פי שתיים מכך היא מתקיימת ככובשת. 1967 היא קו פרשת המים, זמן איבוד חירותנו. העיתוי שבו חדלנו להיות חופשיים, עד כמה שהיינו כאלה קודם. פילוסופים כבר עמדו על כך שהמשעבד אחרים איננו יכול להיות חופשי בעצמו. לכן, למרות שהיינו לאומה, למרות שזכינו בעצמאות ובריבונות מדינית – אנו משועבדים. משועבדים לכיבוש שכבשנו ולעוולות שהוא מייצר מדי יום ביומו; משועבדים למהגרי העבודה ("עובדים זרים") שאנו נוגשים בהם; משועבדים לנשים הנסחרות כמטבע העובר לסוחר; משועבדים לפליטים הסודאנים שאנו – העם הנרדף, עם הפליטים – משליכים לכלא.
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אנו מברכים בפסח. ואילו היום, ערב ערב יום השואה, שבוע וחצי לפני יום העצמאות – עלינו לברך לשנה הבאה בירושלים החופשית. לא חופשית משלטון זה או אחר, אלא חופשית משיעבוד. של אחרים ולא פחות מכך של עצמנו. שרק אז נוכל לסיים את יציאת מצרים שלנו. רק אז נוכל להיות באמת "עם חופשי בארצנו". רק אז נתחיל את ראשיתו של תיקון.
והגדת לבנך
המצווה לספר, להגיד לבנינו ובנותינו היא מצווה של זיכרון. זיכרון משותף הוא יסוד מכונן של אתוס לאומי. היציאה משיעבוד לחירות המסופרת בסיפור ההגדה של פסח היא חלק חשוב בזיכרון המשותף של העם היהודי. הגדת הפסח הופכת את הזיכרון הזה לסמלים קונקרטיים שנועדו להזכיר לנו את ההבדל בין אז לעכשיו. "עבדים היינו" – זוהי התשובה ל"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" עבדים היינו, עתה בני חורין. זיכרון העבדות נועד להבטיח כי לעולם לא נהיה שוב עבדים. אך גם כי לעולם לא נשעבד. שהרי כפי שלימדו אותנו פילוסופים אחדים, האדון משועבד לעבדו לא פחות מהעבד המשועבד לו. כך, לדעתי, אנו צריכים לנהוג גם בזכרונות קולקטיביים אחרים שצרבו את תודעתנו. זכרון הפליטות, זכרון הקורבנות, צריך להיות צרוב באתוס הלאומי שלנו כדי שלעולם לא יחזור על עצמו. לא לנו, אך גם לא לאחרים.
(מילים שלא הספקתי לומר בהרצאה שניתנה טרום פסח, על תרבות דמוקרטית בישראל בצל זיכרון הפליטות, בכנס 'מיתוס שפה וזיכרון בעיצוב התודעה בישראל', שהתקיים באורנים).
