עם כל יום שעובר, על שלל תאונותיו ואסונותיו, נדמה כי הקיץ – משאת נפשם של כל ילד וילדה, חופש גדול, ארטיק ובריכה – נהפך לאויבם הגדול. נשכחים במכונית המשפחתית למותם בחום היוקד; נהרגים בתאונות בדרכם אל החופשה וממנה, מותירים רק סנדלים ובגד-ים מיוּתם על האספלט; טובעים למוות בים ובבריכה, גם תחת השגחתם של מצילים; קשורים ומוכים ב"חסותם" של הורים מתעללים. טוב, זה לא רק בקיץ.
מפרספקטיבה של זכויות אדם, זכויות ילדים ייחודיות מכמה היבטים. אחד מהם נוגע לשאלה על מי מוטלת החובה הנגדית להגן עליהן. לגבי רוב רובן הזכויות, מוטלת החובה הנגדית במיוחד על מדינות. זאת בעיקר באשר לחובה להבטיח את הזכויות, קרי, לא רק לא לפגוע בהן בזכויות במישרין (=לכבד), אלא לדאוג כי גם אחרים לא יפגעו בזכויות. חובה זאת כוללת בחובה את החובה לחנך לזכויות אדם, לחוקק חוקים המגינים עליהן, ולהעניק תרופה למי שזכויותיהם נפגעו. כך, למשל, כאשר זכויות אדם נפגעות במסגרת המשפט הפלילי, המדינה היא התובעת ולא הקורבן. כשמדובר בזכויות חברתיות וכלכליות, חלק גדול של החובה הנגדית מוטל על המדינות בלבד, ולא על כל יחיד ויחידה: אין לי חובה כאדם פרטי לדאוג לפרנסתו, לדיורו ולחינוכו של הזולת. חובה זאת מוטלת במובהק על המדינה, בגלל יכולתה לעשות זאת; יכולת שאין לאדם פרטי. זאת בניגוד לחובה המוטלת על כל אחד ואחת כשמדובר ברוב הזכויות האזרחיות – לא לפגוע בשלמות גופם, בחֵירותם ובכבודם של אחרים, למשל. חובתה של המדינה כאן היא, כאמור, כפולה: לכבדן – לא לפגוע באותן זכויות בעצמה, ולהבטיחן – לדאוג לתשתית המאפשרת את מימושן ולוודא שאחרים לא פוגעים בהן.
כשמדובר בזכויות ילדים, החובה הנגדית מוטלת קודם כל על הוריהם. על המדינה מוטלת בעיקר החובה לוודא כי אלו ממלאים את חובתם ולהיכנס לנעליהם כאשר הם כושלים מלעשות זאת. עניין זה מבטא את האחריות העליונה שיש למי שמביא ילדים לעולם. ילדים שלא ביקשו להיוולד; שתלויים בהוריהם ובמבוגרים אחרים במשך זמן רב עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם, להיזהר, לדאוג לעצמם; שטרם שהבשילה בהם הבגרות הגופנית והנפשית המאפשרת להם לעשות כל זאת. הם זכאים לזכויות מיוחדות המבטאות את ההגנה המיוחדת שיש לתת לפגיעים במיוחד, אך גם לזכויות שיש לכל אחד ואחת מאתנו כבן אנוש. לכולנו כחברה, אך קודם כל להוריהם, אחריות לחייהם, רווחתם ואושרם. לילדים האלה נהפך הקיץ, ברגע קטלני אחד, מכמוסה מרוכזת של אושר ילדותי למלכודת מוות. ולכישלון צורב של חברה שאינה יודעת להגן על מי שתלויים בה כל-כך, שיש לרפד את דרכם עד שיוכלו ליהנות במלואה ממתנת החיים שקיבלו. ונשמרתם מאד לנפשותיהם.
