בגלל חשיבתה של תקשורת חופשית לתפקודה של הדמוקרטיה, יש המכנים את התקשורת "הרשות הרביעית", כביכול היתה רשות נוספת על השלוש הקלאסיות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. האם זכאית התקשורת להתהדר בתואר זה? אחת הבעיות הקשות בדרכה היא היעדר הביקורת – העצמית והחיצונית – על תפקודה.
למרות שאנו נוהגים לדבר על הפרדת הרשויות כעל מאפיין חשוב של דמוקרטיה, למעשה מדובר במצב מורכב יותר. נכון יותר יהיה לומר שאף רשות איננה נהנית מעצמאות מוחלטת אלא תלויה חלקית בשתיים האחרות. הפרדה מוחלטת איננה קיימת ואף איננה רצויה. כך, למשל, גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המבצעת כפופות לחוק ולשיפוט על-פיו (בניגוד לזמנים עברו, שבהם החוק לא חל על השליט אלא רק על נתיניו). הרשות המחוקקת והשופטת מפקחות על המבצעת. ואילו הרשות השופטת מוגבלת בפרשנותה לחוק על-ידי המחוקק. אם היא חורגת ממנו, יש באפשרותם של המחוקקים לתקן את החוק. הרעיון הזה של איזונים ובלמים – שתפקידם, כשמם, לאזן בין הרשויות ולבלום כוח מופרז של כל אחת מהן – לובשים צורות שונות בצורות שלטון שונות. אך כולן שותפות להבנה היסודית כי אף רשות אסור לה שתהיה בלתי-מרוסנת בכוחה ובסמכויותיה. שלוש הרשויות הללו עומדות לביקורת הציבור, הריבון. במקרה של השתיים הראשונות הן גם נושאות באחריות ישירה כלפיו, שכן הוא שבוחר אותן ובידו להחליפן. במקרה של האחרונה, האחריות היא עקיפה יותר, כלפי החוק, שהוא יציר כפיו של הריבון באמצעות נבחריו. חלק הארי של הביקורת הציבורית מתאפשר באמצעות התקשורת. בתווכה בין השלטון לציבור, היא מאפשרת לאזרחים לממש את אחריותם האזרחית בכך שהיא מביאה לידיעתם פעולות ומחדלים של השלטון, המחוקקים והשופטים. היא עצמה מהווה גם בימה לדיון הציבורי ובעיקר שחקן מרכזי בו. אין משמעות של ממש לאפשרות להחליף את השלטון אם האזרחים אינם מקבלים דיווח אמיתי ומלא על מעשיו ומחדליו. לכן זרימת מידע וחופש ביטוי רחב חיוניים לתפקודה של הדמוקרטיה. "כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי", בלשונו של ז'אק פרוור.
לתקשורת, אפוא, תפקיד חשוב בביקורת על רשויות השלטון. אבל מי יבקר אותה? מאז שאפלטון ניסח את תורת המדינה שלו ב'פוליטיאה' אנחנו שואלים: מי ישמור על השומרים? התקשורת מתנהלת כמי שחסינה מביקורת. היא אינה בודקת כהלכה את המידע שהיא מפרסמת; היא איננה מודה בטעויות שלא לדבר על לתקנן (אלא אם הצד שכנגד מיוצג ע"י עו"ד צמרת ומנופף באיום של תביעת ענק); בכיריה סועדים על שולחנם של פוליטיקאים ושוכחים שאל להם להתרועע עם מי שהם אמורים לסקר ולבקר; היא דורשת שקיפות ומתן דין-וחשבון מצד מושאי סיקורה אך בעצמה מתנהלת ללא כל שקיפות ובלי שום דין-וחשבון כלפי הציבור על מחדליה; היא עושה קריירה מלשחוט פרות קדושות אבל בעצמה מהווה פרה שלאיש אסור לשחוט, לדעתה.
כתבתי לא אחת על מקרים שונים המדגימים את כל אלה. חלקם מקושרים לעיל. הנה עוד דוגמא אחת קטנה ושנייה גדולה יותר.
עם פרוץ פרשת אדם שוב, התפרסם מאמר במדור הפובליציסטיקה של הארץ שנכתב בידי אחד גריג דוידוביץ, אשר נזף קשות במי שמיהרו לפרסם את שמו של שוב. הקרדיט בתחתית המאמר סיפר כי "הכותב הוא בין השאר אחד האחראים על האתר (קפה דה-מארקר – נ"כ) היום". כלומר, מדובר בקולגה של שוב (בבורותי כי גדולה כי לא ידעתי (תודה ל-V) שדוידוביץ הוא עורך אתר הארץ. ככל הנראה עיתון האם שלו מחשיב את הקרדיט הזה בתוך "בין השאר"). ומדובר בעיקר בשיא חדש של צביעות. לא מדובר בתוכן – השאלה האם ומתי יש לפרסם את שמו של חשוד בעבירה היא שאלה ראויה לדיון (יש גם נימוקים בעד). מדובר בתזמון. בכך שעיתונאים נזכרים בכך שיש כאן בעייתיות רק כשמדובר בחבר שלהם. בדרך-כלל זה לא מפריע להם לשחר לטרף. נכון, יש נושאים שאנו נחשפים להם ולעוול הכרוך בהם (לדעתנו) רק כשאנו נפגשים בהם באופן אישי. אבל עיתונאים לא יכולים לתבוע את ההגנה הזאת. הם הרי מתפרנסים מלחשוף כמה שיותר, וידוען בדרכו להארכת מעצר בגין עבירות מין, המנסה לשווא להסתיר את ידיו האזוקות בטרנינג שהוא נושא – זה הרי לחם חוקם. אבוי, מתברר שהוא אחד מהחבר'ה. כל אחד אמור ליהנות מחזקת החפות. לא רק קולגות של עיתונאים. ואם עיתונאים נושאים את לפיד הביקורת והשמירה, הם צריכים להאיר אִתו לא רק כשהחברים שלהם נדפקים.
הדוגמא האחרת נוגעת לשאלה עד כמה עיתונאים נושאים באחריות למילים שלהם. לפרשנויות ולתחזיות שלהם. כאשר פוליטיקאים מספרים לנו פתאם דבר הפוך ממה שנשבעו בשמו רק לפני חודשיים – ששים העיתונאים לשדר שוב ושוב את הקלטות המעידות על כך, לצהלת כולנו. אבל מה עם העיתונאים שכותבים בסבר פנים חמורות את הניתוחים שלהם, המופרכים לאחר שבועיים? מישהו מזכיר להם? מישהי מעמתת אותם עם התחזיות שלהם? מישהו בא אִתם חשבון? לא, הם פשוט ממשיכים לכתוב, או לשדר, בארשת של חשיבות עצמית. יש עיתונאי אחד באותו עיתון שהוזכר לעיל, שעשה קריירה מלכתוב בכל פעם את ההיפך ממה שכתב לפני שבוע או במקרה הטוב חודש. הקולגות שלו גמלו לו בפרס למפעל חיים. כך נראית הביקורת העצמית של התקשורת. וכבר לפני המון זמן הבינו חכמים שמי שמחטט כל הזמן בקיסם שבין שיני הזולת, עדיף לו שיטול קודם את הקורה שבין עיניו.
עוד בנושא:
יום כיפור של התקשורת
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור
