חבר הכנסת יוסי ביילין הודיע על פרישתו מהמירוץ לבחירת יו"ר המפלגה הבא. לא הייתי מתעכבת על המאורע הלא מאד חשוב הזה, לולא היה מלמד אותנו כמה דברים על הפוליטיקה ועל (רוב) מי שבוחרים בה כעיסוק.
ביילין קיבל שבחים רבים (ובעיני מוגזמים) על צעדו. למעשה, הוא נדחק לקיר לנוכח הסקרים הפנימיים שהעידו על כך כי הוא – היו"ר הנוכחי – השתרך בסוף המירוץ שבו השתתפו עד היום בצהריים ארבעה מתוך חמשת חברי הכנסת של מרצ. צליעתו המביכה של ביילין היתה שרירה וקיימת עוד טרם כניסתו לג'ומס לזירה, שאיינה לחלוטין את סיכוייו כפי שהבין היטב. אפשר עדיין לומר מלה טובה לביילין על כך שהעריך נכונה את המציאות והעדיף לפרוש מאשר להתבזות. אפשר. בדברים חשובים יותר, למרבה הצער, הערכת המציאות של ביילין היא לא משהו.
עם פרישתו נתפס ביילין בהפרחת כמה הכרזות מביכות במקרה הטוב ומדאיגות מאד במקרה הפחות טוב. נתחיל מהמבוכה הקלה, שגורמת קביעתו של ביילין שהוא לא מתמודד מול חברים. זאת אומרת, שמרגע שג'ומס נכנס למירוץ (כמו תמיד אצל ג'ומס, לא כי הוא רוצה, חלילה; לא כי יש לו שאיפות פוליטיות (איכס) חס ושלום; אלא רק כי הוא "מקבל את דין התנועה", עלק). ובכן, מרגע זה ממש – נגרמה לביילין מצוקה קשה מכך שירוץ מול חבר, אלהים ישמור, וזאת הסיבה שבשלה בחר לפרוש. טוב. ניחא. מצא לו איזה פתח מילוט, לא חשוב שאיש לא קונה את הסחורה. אבל מציל את כבודו ולא מזיק. על אותה סקאלה אפשר למדוד את הסיפור שהוא מנסה למכור לנו, "בשום אופן לא הגעתי למרצ מתוך כוונה לעמוד בראשה". כן כן, והירח עשוי מגבינה.
המבוכה הגדולה נגרמת מהצהרתו "הצלתי את מרצ". זה כל-כך פאתטי עד שהתגובה היחידה המתבקשת היא זאת החביבה על בני עשרה: פחחחחח.
למה זה מדאיג, תשאלו? כי בשלב מסוים פוליטיקאים מתחילים להאמין בסיפורים שהם מוכרים לנו. המודעות לפער בין התדמית שהם דואגים להציג כלפי חוץ לבין הידיעה הפנימית שהמצב האמיתי שונה – מיטשטשת לאִטה, עד שהיא נעלמת לחלוטין. הבעיה היא שהתהליך הזה קורה גם אצל אנשים טובים שנכנסים לפוליטיקה. גם ההגונים שבהם מגדלים בה אגו שמידותיו מידות עוג, ומתחילים אט-אט לאבד פרופורציות במקרה הקל ולהתנתק מן המציאות במקרה היותר קשה. כמעט כל מה שקורה במציאות מתחיל להיבחן בקוף המחט של הקרדיט שניתן להם ודימויים הציבורי. העובדה שסדר היום הלאומי משתנה בשל ארועים טרגיים דוגמת פיגוע, נניח, חשובה רק משום שהודעתם לעיתונות בעניין אחר לא קיבלה את הכיסוי הראוי או שהופעתם בטלוויזיה באותו יום בוטלה, ירחם השם.
זה מדאיג משום שהקשר בין פוליטיקאים למציאות חשוב במיוחד, בהיותם אלה שאמנם אמורים לנסות לשנות אותה אך גם לשמור על קשר אִתה. יוסי ביילין הוא איש אינטליגנט ופוליטיקאי מקורי. יש מה לזקוף לזכותו. חיבור למציאות אין לו ממש. או אם לשאול את הדימוי המוצלח שהשמיעה היום ברדיו עירית לינור, "הוא לא מחובר לחשמל". לוּ היה לוֹ חיבור כזה, לא היה מראש מתיימר להנהיג מפלגה, ולוּ זוטרה. ביילין הוא מס' 2 טיפוסי; את הכריזמה והחום האנושי הנדרשים כדי לעמוד בראש ולהוביל אנשים אחריו – אין לו, מה לעשות. אבל לביילין שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר. לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא רואה את עצמו כמדינאי היחיד מבין הפוליטיקאים כיום. וכך אנו למדים שמי שטרם שמענו ממנו עד היום מִלה אחת של ביקורת עצמית על הסכם אוסלו ותוצאותיו, שהמשיך ביוזמה החצי אפויה או שמא יש לומר הגבינה השוויצרית מלאת החורים של ג'נבה, שנתפס בהתבטאויות בעייתיות ביותר כשממשלתו היתה במו"מ – כבר נושא פניו ליוזמה הבאה.
כמפא"יניק טיפוסי מחבב ביילין במיוחד את שכתוב ההיסטוריה. כך, למשל, במכתב ששלח לחברי מפלגתו, כתב על מרצ בראשותו בזמן מלחמת לבנון השנייה: "הובלנו קו המגן על הזכות המלאה של ישראל להגיב למתקפות החיזבאללה, תוך ביקורת קשה על הדרך שנבחרה לממש זכות זו." מעניין, לי זכורה דווקא היציאה של ביילין בקראו לראש הממשלה לתקוף בהזדמנות זאת גם את סוריה. אבל אולי זאת רק הביקורת על "הדרך".
בהסכם אוסלו גם אני תמכתי, בזמנו. אבל שלא כמו ביילין אני מסוגלת לראות היום את חולשותיו. מילא שלא תמיד אפשר לחזות את הכול מראש, למרות שממדינאים זה קצת נדרש; אבל לא מוגזם לתבוע מפוליטיקאי (סליחה, מדינאי) לגלות קצת יושר פנימי לפחות במבט לאחור. מייקל וולצר הגדיר כוח פוליטי כיכולת להציב יעדים וליטול סיכונים גם עבור אחרים. כשהסיכון הוא עבור אחרים נדרשים מנהיגים זהירים, לא שוגים באשליות. המחיר כאן, במזרח התיכון, הוא הרבה יותר מדי גבוה. הוא עלול להיות בלתי-הפיך. אז אם ביילין מספר לנו שהוא הציל את מרצ עם הלשון בלחי, כמו שנאמר בלעז – מילא. אני רק לא בטוחה שהוא לא מאמין בזה. אני בטוחה לחלוטין שהוא חושב שהיוזמות המדיניות שלו הן הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל עד היום. מהזיות שווא כאלה צריך להיזהר ממש.
