תַקשיב כשאתה מדבר!
אַל תַּגִּיד יוֹתֵר מִדַּי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק, הַמּוֹרֶה!
תֵּן לַתַּלְמִידִים שֶׁיַכִּירוּ בְּכָךְ!
אַל תְּאַמֵּץ אֶת הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי:
הִיא אֵינָהּ סוֹבֶלֶת זֹאת.
תַּקְשִׁיב כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר!(ברטולד ברכט)
נזאר חסן הוא קולנוען מוכשר. שניים מסרטיו, 'איסתיקלאל' ו'יסמין', שמורים אצלי בספריית הווידאו. באחרון השתמשתי גם בהשתלמויות שאני מעבירה.
על פי הכתבה במוסף הארץ המתפרסמת היום, "חסן לא הוציא מהכיתה את הסטודנט, סגן במילואים אייל כהן, אלא רק העיר לו: 'אני לא מוכן בשום אופן שיבואו אלי לכיתה אנשים בנשק ובמדים – לא של שוטרים, לא של פתח, לא של חמאס'".
אני רוצה להפריד בין שני דברים, הנשק והמדים. באוניברסיטה (הישראלית) שבה אני למדתי, אסור היה להכניס נשק לקמפוס. אישית יש לי קושי עם אנשים שמסתובבים עם נשק בכלל ובאוניברסיטה בפרט. עם זאת, קיים קושי למי שמגיע משירות מילואים ולא רשאי להשאיר את נשקו בבית. לבעיה זאת יש למצוא פתרון הולם. לעומת זאת, הערתו של חסן על לבישת המדים איננה קבילה, והיא מהווה גם פגיעה בכבודו של הסטודנט שלו.
מרצה אינו רשאי "לא להיות מוכן" שבכיתתו ישבו אנשים בלבוש מסוים. לא כשמדובר במדים ולא כשמדובר בכיסוי ראש מוסלמי. כל עוד הסטודנט לבוש, אין זה עניינו של המרצה במה הוא לבוש. אם סבר המרצה שהסטודנט לבוש שלא כראוי לְאוניברסיטה הוא יכול לשקול להעיר לו על כך בפרטיות. באופן אישי אינני אוהבת תמיד את הלבוש של הסטודנטים שלי (סטודנטיות בעיקר, יש לציין). מעולם לא העליתי בדעתי להעיר למישהו מהם על כך.
חייל שמגיע במדים לכיתה משום שהגיע היישר משירות המילואים שלו ואיננו מעוניין להפסיד שיעור – לא מגיע לו שיפגעו בו בשל כך ויעבירו לו את המסר שאיננו רצוי בכיתה, כל עוד לא עבר על כללי ההתנהגות המקובלים. אין בכך שום מיליטריזציה של האוניברסיטה. יש בכך ביטוי לעובדה שאזרחי ישראל (חלקם, לפחות) גם משרתים במילואים, ובינתיים שירות זה חיוני לביטחון כולנו, גם אם איננו מסכימים לכל מה שהצבא עושה בכל מקום.
אך יש בעיה קשה גם בתגובתו של ראש המכללה, פרופ' זאב צחור. הוא רשאי (וצריך, לדעתי) לדרוש מהמרצה להתנצל בפני הסטודנט, להבהיר לו כי שגה קשות בהערתו, ושהתנהגותו איננה מקובלת על המוסד שבו הוא מלמד. הוא גם איננו חייב להמשיך להעסיק מרצה שאיננו מתנצל על התנהגותו הלא-קבילה ואיננו מתכוון לעשות זאת (כדברי חסן בראיון). לעומת זאת, הוא אינו רשאי לדרוש מהמרצה לבטא כבוד למדי צה"ל כפי שעשה. המרצה צריך לבטא כבוד לסטודנט, לא למדים או לתלבושת כזאת או אחרת. תגובת היתר של צחור היא גול עצמי. כעת הפך את חסן לנרדף פוליטית.
חסן מספר שבדיון שהתפתח אמר לתלמידה "'אני מלמד בני אדם! אני לא רוצה לראות כאן נשק, לא רוצה לראות מדים, ואני מבקש מאוד לא להביא לי את המלחמה לכיתה – אני מלמד בני אדם'". (באופן אירוני, מיד בסוף השיעור נשמעה אזעקת "צבע אדום" ו"כולם, כולל המרצה נזאר חסן, רצו אל מרחב מוגן." עד כאן על הבקשה "לא להביא את המלחמה לכיתה" והאופן שבו המציאות מצייתת לה). אבל אפילו(!) לחיילים יש זכויות אדם. העובדה שאדם לובש מדים אינה מפקיעה ממנו את היותו אדם. את זה שכח לא רק חסן ("הוא ענה לי 'גם אני בן אדם'. אמרתי לו, 'אני לא מלמד מדים'"), אלא גם האגודה לזכויות האזרח. לנוכח תגובתו של צחור, הזדרזה האגודה להפנות אליו מכתב מליצי, שכרגיל עוסק מעט מאד בזכויות אדם פרופר ולעומת זאת חובק עולם פוליטי ומלואו.
חבל ש(לא בפעם הראשונה) בוחר ארגון זה להגן רק על זכויותיו של צד אחד במשוואה. גם הסטודנט זכאי להיכנס במדים לכיתה, מבלי שילבינו את פניו ברבים. חופש אקדמי, שהאגודה נושאת את שמו במכתבה, איננו חופש לבזות בני אדם. מרצה בכיתה הוא בעל סמכות שככזו מטילה עליו חובה לכבד את זכויות תלמידיו. במובן זה הוא רשות, ממש כמו רשויות ציבוריות וממשלתיות במישור המדינתי, שאליהן מפנים ארגונים לזכויות אדם את טענותיהם. לכל רשות יש סמכות, וככזאת היא מוּעדת להשתמש בכוחה לרעה. זה נכון גם למי שהוא בן למיעוט מקופח. אסור לו לפגוע בזכויותיהם של תלמידיו, גם אם הם משרתים בצבא הכיבוש (מבחינתו).
קרוא וכתוב 