בית המשפט העליון החליט לדחות את העתירה נגד עסקת הטיעון עם אחד משה קצב מקרית מלאכי. ההחלטה ניתנה ברוב של שלושה נגד שניים. קרי, חמישה שופטים ישבו בהרכב. הוגשה בקשה לדיון נוסף, בהרכב מורחב של 11 שופטים.
האפשרות לקיים דיון נוסף כאשר ההרכב הראשוני כבר היה מורחב נשענת על הלכה שבחטא יסודה. מדובר בהלכה שנפסקה בפרשת נחמני. פרשה שעניינה שאלת השימוש בביציות מופרות על-ידי האשה לאחר שבני-הזוג נפרדו ובניגוד לרצונו של האיש. הפרשה התגלגלה בערכאות ובערעור לבית המשפט העליון זכה האיש. עורך דינה של האשה ביקש דיון נוסף. דא עקא, שהערעור נדון כבר בפני הרכב של חמישה. האם ניתן להרחיב הרכב מורחב מלכתחילה? לשם כך יש לפנות ללשון החוק. שני חוקים עוסקים בשאלה. האחד הוא חוק יסוד: השפיטה; השני – חוק בתי המשפט.
חוק יסוד: השפיטה קובע מפורשות: "ענין שפסק בית המשפט העליון בשלושה, ניתן לקיים בו דיון נוסף בבית המשפט העליון בחמישה או יותר, בעילות שנקבעו בחוק ובדרך שנקבעה לפי חוק." (ההדגשה שלי).
העילות דנן מפורטות בחוק בתי המשפט:
(א) ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.
(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.
(ג) בהחלטה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או (ב) רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה.
מלשון חוק היסוד (ובהוראה החוזרת עליו בחוק בתי המשפט), עולה בבירור כי ניתן להרחיב הרכב לדיון נוסף כאשר הדיון המקורי התקיים בהרכב של שלושה. אבל השופט שמגר קיבל את הבקשה בפרשת נחמני לקיים דיון נוסף. לעורכת הדין של הבעל נאמר שתטען את טענותיה נגד חוקיות ההחלטה בדיון הנוסף עצמו וכך עשתה. אך בית המשפט לא התרשם. ברוב דעות (עם כמה צדיקים שהתנגדו), הוא קבע כי שכשכתוב "שלושה" הכוונה בעצם ל"שלושה או יותר" ואיפשר לדיון להתקיים. התחכמות של ברק שנועדה לאפשר לבית המשפט לדון דיון נוסף במקרה, כנראה משום שדעתם של חלק משופטיו לא היתה נוחה מפסק-הדין שניתן, שלא התיישב עם תחושת הצדק שלהם. בדיון הנוסף נהפכה ההחלטה ונפסק לטובת האשה.
אז מה היה לנו? מקרה שבו בית המשפט העליון, בהחלטה שנכתבה בידי אהרן ברק:
- קובע בניגוד ללשון החוק המפורשת.
- מרחיב את גבולות הפרשנות באופן שאינו מתיישב גם עם תפיסתו של ברק עצמו את הפרשנות המשפטית, כפי שהוא מציגה בספריו. ("הלשון קובעת את גבולות הפרשנות").
- פוסק בניגוד לעמדתו המוצהרת של ברק בפסקי-דין רבים, כי חוק רגיל אינו יכול לסתור חוק יסוד, שנמצא מעליו במדרג ההיררכי (מעבר לכך שגם חוק בתי המשפט עצמו חוזר על אותה הוראה).
- פועל בניגוד לרציונל של דיון נוסף. הרעיון של דיון נוסף איננו עצם קיומו של דיון נוסף אלא הרצון שהלכות חדשניות ייקבעו בהרכב רחב יותר. אבל כאן הרכב כזה ישב מלכתחילה.
בקיצור: מה חשוב החוק, אפשר לעקם אותו כשרוצים/כשנוח/כשהעניין מספיק חשוב (מחקו את המיותר). מותרות ששופטי בית המשפט העליון לא יכולים להרשות לעצמם. שהרי בכך הם חותרים תחת עצמם ותחת הרעיון היסודי לרשות השופטת, של שפיטה על-פי לשון החוק (ועוד חוק היסוד המסדיר את עיסוקם). לו היה המחוקק רוצה שדיון נוסף יתקיים גם כשהדיון הראשוני ניתן בהרכב מורחב, הוא היה כותב "שלושה או יותר". הוא לא כתב. אבל ברק לא התרשם. פרשנות יצירתית עד הסוף. לא רק נגד רוח הטקסט, נגד לשון הטקסט.
והיום זאת כבר הלכה פסוקה. עדיין צריך עילות, אבל הסייג הפרוצדורלי ששם חוק יסוד: השפיטה היה כלא היה.
לו הייתי דניאל פרידמן, זה היה ה-case לדוגמא שלי. להדגים כיצד בית המשפט נוטל לעצמו סמכויות שלא כדין.