קרוא וכתוב

עבדים היינו –

לא מקורי במיוחד לגייס את חג החירות לעניין מבקשי המקלט המגיעים אלינו בשנים האחרונות דרך מצרים. יציאת מצרים משלהם. עם כל ההבדלים, כמובן.
הפעם אני רוצה להתייחס אל צד אחר של העניין, הקשור אף הוא לחירות ולחג החירות, אבל ליציאת מצרים שלנו. כמעט מדי פסח אני מזכירה כאן את 'יציאת מצרים כמהפכה' של מייקל וולצר, ואת הפרשנות הפוליטית הנפלאה שהוא מביא לסיפור ההיסטורי הזה. בסיומה של יציאת מצרים, אומר לנו וולצר, נהפך עם ישראל מערב רב של עבדים לאומה המאוחדת בשותפות מרצון, באמנה חברתית, תחת שלטונה של חוקה. בפסח לפני שלוש שנים כתבתי קצת על הקשר בין חוק לחירות. שעיקרו חירות מתוך הסכמה חופשית, התחייבות מרצון. החירות המדינית מושגת באמנה החברתית שבה מתחייבים בני ישראל לחיות על-פי כללי התנהגות משותפים וליטול אחריות למעשיהם. רק אז הם נהפכים מעבדים לבני-חורין.

– עתה בני חורין?

בישראל היום אין מנגנון עצמאי המטפל במבקשי מקלט המגיעים לארץ, בודק וקובע האם להעניק להם מעמד של פליטים אם לאו. אנו סמוכים בעניין זה על שולחנו של האו"ם והמנגנון הקיים כאן הוא שלוחה של נציבות האו"ם לפליטים בג'נבה. שלוחה כזאת מתאימה למדינות מתפתחות. היא ממילא גם לא עומדת בעומס המוטל עליה בשלוש השנים האחרונות. בסדנה בינלאומית שהתקיימה באוניברסיטת ת"א לפני כשבועיים, דובר על כך כי הגיע הזמן שישראל תמסד מנגנון עצמאי משלה. מנגנון כזה אין פירושו שכל מבקש מקלט מקבל מעמד של פליט. דווקא כדי לבדוק את טענותיה של המדינה כי רוב האנשים שבהם מדובר אינם פליטים (אלא מהגרי עבודה), חיוני להקים מנגנון כזה. התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל על-פי אמנת הפליטים דורשות כי היא לא תחזיר פליט למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. קיימות גם עילות נוספות, רחבות מאלה המצוינות באמנת הפליטים, המבססים לעיתים חובה של המדינה לא לגרש אדם (אם נשקפת לו סכנת עינויים, לדוגמא, או על בסיס הומניטרי אחר). כן, זה דורש הקצאת משאבים וכוח-אדם. אחד ממחירי החירות. העמידה ברשות עצמנו. אין זה אומר שכל מי שמגיע לשטח המדינה זכאי להישאר בה. גם מי שמקבל מעמד של פליט איננו קונה בה בהכרח מעמד של קבע. אבל כדי לבדוק האם ניתן להחזיר אדם למקום שממנו בא – יש למסד מנגנון כזה, וזה מה שישראל מתחמקת ממנו בעקביות. יש לזכור גם הקשיים שבהם אנו נתקלים כאן אינם ייחודיים, וכמעט כל מדינה חווה אותם.
ממה שנאמר בסדנה אולי הכי חשוב לזכור הוא, כי לא מבקשי המקלט נוגסים בריבונותה של מדינת ישראל (או של כל מדינה אחרת) לקבוע מי יבוא בשטחה ומי יראנה מנגד. זוהי אמנת הפליטים שעושה זאת. וישראל הסכימה לחתום עליה מרצונה. היא חתמה כמדינה ריבונית, עצמאית, מתוך חירות מדינית. שצריך לקיים אותה. גם את החתימה וגם את החירות המדינית. אחרי הכול, מזכיר לנו וולצר, "הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה".

היום אתם יוצאים

ישראל גם מייצאת מבקשי מקלט, לא רק מקבלת. בין 2006-1990 קיבלו 1,461 ישראלים מעמד של פליטים בקנדה. בעיקר בקוויבק. ברוב המקרים מדובר בעולי חוק השבות שאינם יהודים, שטענתם בדבר אפליה בישראל על רקע דתי הקימה להם, לדעת הטריבונל העצמאי המופקד על הנושא, מעמד של פליט (!). את המידע המעניין הזה קיבלתי בכנס על הגירה בישראל ובקנדה שהתקיים במרכז האקדמי רופין. מיד התעורר שם ויכוח עד כמה טריבונל זה אכן "עצמאי", שכן חבריו ממונים על-ידי הממשלה, ועד כמה החלטותיו מוגבלות להענקת מעמד של פליט אך ורק על-פי האמנה או גם לעילות הומניטריות נוספות שאינן מנויות בה. ויכוח שמעיד, כנראה, על האופי הפוליטי בחלקו, לפחות, של ההחלטות.

– ושפחות נשארנו

הקריקטורה בהארץ אתמול לא מעלה אפילו חיוך מר. החלוקה המגדרית במשפחה ברורה: האשה טורחת אצל התנור, טרודה ומזיעה. הגבר מסתפק בזירוזה כשהוא צופה מהחלון ורואה את האורחים המתקרבים. אבל הכי מדכא זה הדור השני. בעוד שהילדה עוזרת לערוך את השולחן, הילד… משחק על המחשב. ככה מונצחת חלוקת התפקידים המגדרית ועוברת הלאה. בכל דור ודור.
חג שמח ושפע חירות.