ב-20 ביוני מדי שנה, מצוין ברחבי העולם יום הפליט הבינלאומי. גם בישראל יציינו ארגונים יום זה (ראו כאן). אבל ממשלת ישראל מכינה למבקשי מקלט חגיגה מסוג אחר לגמרי. בדמות הצעת החוק למניעת הסתננות 2008 (שנודעת באופן פופולרי בשמה "חוק וילנאי"), שכבר עברה בקריאה ראשונה בכנסת; ובדמות המכרז שפתחה, לכל המפחית במחיר, לקליטת מבקשי המקלט ואחרים הנמצאים בישראל.
הצעת החוק למניעת הסתננות (PDF) נועדה להחליף את החוק הקיים משנת 1954. היא קובעת, בין השאר, אפשרות של "החזרה חמה" של מבקשי מקלט, תוך 72 שעות מהיתפסם; החזקה במעצר זמן ממושך ללא ביקורת שיפוטית; מאסר של חמש שנים למסתנן ומאסר של שבע שנים למסתנן ממדינת אויב.
בדברי ההסבר להוראת החוק לגבי "החזרה חמה", סעיף 11א' להצעת החוק, נאמר:
"החזרה בסמוך להסתננות, תיעשה באופן העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של מדינת ישראל באמנות בין-לאומיות ובכלל זה לעקרון אי-ההחזרה (non-refoulement) המעוגן באמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951(…) עיקרון זה, המעוגן בסעיף 33 לאמנת הפליטים, קובע כי אין לגרש אדם (טעות! אין לגרש פליט – נ"כ) למקום שבו יועמדו חייו או חירותו בסכנה, על רקע גזעו, דתו, לאומיותו, השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או השקפתו הפוליטית".
כך כתוב, כאמור. השאלה היא איך סבור מאן דהוא כי ניתן לבדוק ולוודא שלא קיימת סכנה כאמור תוך 72 שעות, על-ידי קצין המוכשר לכך בקורס קצר, במקרה הטוב. בדיקה כאמור נעשית כיום על-ידי הנציגות בארץ של נציבות האו"ם לפליטים. היא נמשכת חודשים רבים. זוהי בדיקה רצינית ויסודית, הכרוכה בשליחת מסמכים למטה בז'נווה, הצלבת מידע ובדיקה דיסקרטית של מידע בארץ המוצא (דיסקרטית ע"מ לא לסכן את מבקש המקלט). אין שום דרך לבצע בדיקה רצינית כזאת על הגבול, תוך 72 שעות, שאכן תוודא שלא נשקפת סכנה למבקש המקלט במקום שאליו מחזירים אותו, ולקבל ערבויות לכך במידת הצורך. פשוט אין. על-פי הצעת החוק פליטים שהגיעו מסודאן, למשל, צפויים למאסר בן 7 שנים, רק כי המשטר – הרודף אותם ושממנו נמלטו – הוא של מדינת אויב. ממש כפי שפליטים יהודים מגרמניה הנאצית נעצרו בתחילה בבריטניה, בהיותם נתיני מדינת אויב…
לא כל מי שהגיעו לישראל בשנים האחרונות דרך מצרים הם פליטים. אבל כדי לבדוק ולוודא זאת צריך הליך מסודר. רצוי מאד שההליך הזה ייעשה על-ידי גוף שתקים ישראל מכוח חוק (גוף סטטוטורי). העובדה שזה נעשה על-ידי נציגות של נציבות האו"ם אינה ממש לכבודנו. לכן כדאי גם לתקן תגובות היסטריות של אנשים מאד אכפתיים, אך שאינם מבינים בנושא הפליטים דבר וחצי דבר, הטוענים כי החלפת הנציגות הנ"ל בגוף ישראלי כמוה כ"ביטול" האו"ם (מה זה?), נטילת סמכויותיו או "גירוש" של הנציבות מישראל, ועוד דברי הבל כגון אלה. בסדנה בינלאומית בנושא הענקת מקלט בישראל, היתה תמימות דעים בין המשתתפים – משפטנים ואחרים העוסקים בדיני פליטים – שישראל צריכה להקים גוף כזה שיחליף את נציבות האו"ם (ראו רשימתי יציאת מצרים התשס"ח). השאלה היא רק איזה גוף, איך יקום, מה יהיו סמכויותיו, מי יהיו האנשים שיישבו בו ומה תהיה הכשרתם. העברת הסמכות הזאת למינהל האוכלוסין במשרד הפנים אינה מבשרת טובות, בלשון המעטה.
"פליט" הוא מעמד זמני. שלוש הדרכים המרכזיות לפתרון הבעיה של פליטים הן (א) חזרתם למדינתם אם וכאשר מסתיים שם הסכסוך או שוב לא נשקפת להם סכנה; או (ב) קליטתם במדינה שבה קיבלו מקלט זמני; או (ג) קליטתם במדינה שלישית. מעמד של "פליט" מעניקות המדינות למבקשי מקלט. חובתן היחידה היא לא להחזיר פליטים למקום שנשקפת להם סכנה, כאמור, ולהעניק זכויות מסוימות למי שהעניקו לו מעמד של פליט. לגבי אנשים שנמצא כי אינם עונים להגדרה של "פליט", אין מניעה משפטית להחזירם, לאחר בדיקה שלא נשקפת להם סכנה (גם על פי האמנה נגד עינויים). יש, לעומת זאת, טעם לפגם במין מכרז המוני שמוציאה ממשלת ישראל למדינות אפריקה, ובהופכה, למעשה, אנשים לסחורה. במקביל להקמת מנגנון בדיקה כנ"ל, על ישראל להכריז על מכסה של פליטים שתקבל בכל שנה כמדינה שלישית, כנהוג במדינות רבות. בנוסף לחובה המוסרית האוניוורסלית, חובה מוסרית מיוחדת מוטלת על ישראל, כמדינת הלאום של עם פליטים, ששעריהן של מדינות העולם נסגרו בפניהם.
יש לזכור כי אמנת הפליטים היא מוגבלת ומצומצמת בתחולתה. היא אינה חלה על "פליטים כלכליים", המבקשים סיכויי חיים טובים יותר להם ולמשפחתם, כמו שיש לאלה שנתמזל מזלם להיוולד במדינות הצפון והמערב. היא אינה חלה על אנשים הנמלטים מרעב או מאסונות טבע, ולא ממלחמות. וכשאנשים נואשים הם מוכנים לעשות מעשים נואשים. כמעט לא עובר יום בלי ידיעה על מהגרים הטובעים, מתייבשים או גוועים ברעב בדרכם על סירות רעועות מאפריקה לאירופה. וכפי שנכתב בזמנו באקונומיסט, נדמה לי, כל עוד הים בין אפריקה לספרד מייצג פער כזה בהכנסות, תהיה הגירה סוגייה קריטית ומתמשכת. על השאלה הזאת, הרחבה יותר משאלת הפליטים, צריך העולם לתת את דעתו. "פתחו את הארנקים שלכן או פתחו את הגבולות שלכן", כותב Weit Bader. אם מדינות העולם אינן מעניקות סיוע לתושבי המדינות האלה היכן שהם, יהיה עליהן להעניק להם סיוע בדמות קליטתם אצלן.
עוד בנושא בבלוג:
מה לנו ולהם
הו, איזו התחייבות נחמדה
כי פליטים היינו
נא לא להחזיר
לקריאה נוספת:
הכחשת שואה נוסח ישראל (בראדלי בורסטון בהארץ)
הפליטים כפסולת אנושית (עו"ד יונתן ברמן בבלוג Laissez Passer)
