מה קרה (מעלילות תא"ל תמיר) / זה קורה (רצח נשים) / לסכל, לחסל, לְענות: הלגיטימציה מחלחלת לישראל פנימה / טרנזיט: ראש ממשלה אוטוטו במעבר, וחושב שהוא לא מתחת לחוק / עוקצים: זה התחיל בבלוג ונגמר במשטרה.
מה קרה
תא"ל משה (צ'יקו) תמיר נתן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון צבאי בעת מפגש גיבושון של היחידה. התוצאה: הבן התנגש ברכב פרטי; תא"ל תמיר ניסה לסגור את עלות הנזק באופן פרטי עם הנהג כדי שהדבר לא יתגלה; ועל-פי החשד אף לדווח דיווח שקר על התאונה, כשנאלץ לעשות זאת, כאילו לא בנו הוא שנהג.
התגובות לידיעה בווינט נחלקו, באופן גס, בין אלה שסבורים כי התגובה חייבת להיות חריפה: שתמיר חייב לסיים את הקריירה הצבאית שלו, או לכל הפחות להיעצר בקידומו (תמיר הוא מועמד בולט לדרגת אלוף ומדברים עליו כעל רמטכ"ל לעתיד), לבין אלה שתגובתם היא "מה קרה": אין לנו עודף של מפקדים צבאיים מעולים, ובכלל, הבנאדם בקושי רואה את משפחתו. קוראי הבלוג הנאמנים לא יתקשו לנחש את עמדתי.
כתב הארץ עמוס הראל טען כי "כרגיל במקרים כאלה, החשדות לשקר וטיוח חמורים לאין שיעור מהעבירה הראשונית." הגישה המחמירה עם השקר אודות העבירה ושוכחת אותה עצמה אכן איננה חדשה. אפשר לכנות אותה "גישת ניקסון": בפרשת ווטגרייט התייחסו האזרחים האמריקנים בחומרה רבה יותר לעובדה שנשיאם שיקר, מאשר למה שעשה ושיקר לגביו. השקר והטיוח הם אכן חמורים, אבל במקרה זה הבה לא נזלזל גם בעבירה המטויחת עצמה. תמיר בחר להגדיר את ה"מעידה" שלו כ"טעות בשיקול דעת". סליחה? איזה שיקול דעת מפעיל אב הנותן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון? האם נרצה שאיש זה יוביל חיילים למשימות מסכנות חיים? החְלקה של תקרית כזאת מעבירה מסר בלתי-נסבל. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. מה שהרבה יותר קשה למצוא לו תחליף היא תרבות ארגונית של כללים ברורים, מוטמעים, ונאכפים באופן שווה. אלה מבטיחים לא רק משמעת אלא גם התנהלות תקינה, ולא פחות מכך את השגת המטרות. ויתור עליהם הוא עוד שלב בהסתאבות, בשחיתות, ב"סמוך", בהתפוררות שתהיה בסופו של דבר לא רק מוסרית אלא גם התפוררות של יכולתנו הצבאית להגן על עצמנו.
כדאי גם לקרוא היום את גדעון לוי בהארץ, שמזכיר לנו מעשים אחרים שתמיר אחראי להם.
זה קורה
אילן גדי, שרצח את אשתו נגה גדי ז"ל בנוכחות ילדיהם, (ומצטער "קצת"), התפלא על המהומה סביבו. מה אתם רוצים, זה קורה כל יום, אמר לכתבים שהקיפו אותו. כדאי לחשוב על כך מנקודת המבט הזאת: מה שעיתונאים נוהגים לתאר כ"מכת מדינה" יכול להיתרגם אצל מעוולים פוטנציאליים כדרכו של עולם, משהו שקורה ומדוּוח בחדשות בין תאונות דרכים לשריפת קיץ. שאלה מעניינת אחרת היא האם יתכן שסיקור רצח נשים "נותן רעיון" ודוחף רוצחים לבצע את זממם, ממש כמו שידוע שסיקור נרחב של התאבדויות מעודד מאבדים פוטנציאליים ליטול את נפשם בכפם?
לפני שנים לא מעטות התווכחתי עם פרופסור ידוע, שיצא בשצף קצף נגד ההתייחסות המיוחדת לרצח נשים. בעיניו זוהי זילות של חיי אדם, שכן כביכול יש בה כדי להעניק חשיבות מיוחדת לרצח אחד על-פני אחר. אני טענתי שאין ספק שרצח הוא רצח הוא רצח, ובמישור הפרטני כל נטילת חיים דינה ככל נטילת חיים אחרת. אבל יש כאן גם היבט חברתי שאי-אפשר ואסור להתעלם ממנו. שהוא ביטוי למעמדן של נשים בחברה ולתפיסה שעדיין רווחת בשכבות רחבות למדי שהאשה היא רכוש הגבר. אם תופעה מסוימת כמו רצח נשים היא דפוס חברתי חייבים להתייחס אליה גם ככזאת, כדי לטפל בה טיפול שורש. כפי שאמרתי לו, את תפיסתו של הפרופסור ביחס לרצח נשים אפשר להחיל גם על מקרים אחרים שבהם אנו מתייחסים למקרי רצח כקטגוריה מעבר להיותם רצח של אנשים פרטיים. השואה, למשל. מדוע להתייחס לזה בקטגוריות חמורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות, ולא לרצח ועוד רצח ועוד רצח ועוד רצח?
לסכל, לחסל, לענות
ברצח מזעזע אחר, נורתה למוות מרגריטה לאוטין על חוף הים שאליו הגיע לנפוש עם משפחתה, במסגרת חיסול חשבונות של העולם התחתון. שאלות נוקבות, שצריכות להיבדק, עולות לגבי נוכחותם של שוטרי יאחב"ל על חוף הים ומידת הידיעה שלהם לגבי מה צפוי להתרחש שם. האלמן שנותר לגדל שני ילדים קטנים אמר שצריך להפעיל סיכול ממוקד על יעדי הפשע המאורגן. אין תופסים אדם בשעת צערו, אך התבטאות זאת איננה יחידה. היא ביטוי למגמה שבה מגדירים ארוע פשיעה אלים כ"פיגוע" או "טרור", ומשתמשים בקטגוריה של "פצצה מתקתקת" (סיטואציה שבה כביכול מותר לְענות) כדי לתאר רעוֹת שיש להתגונן נגדן. אם מישהו סבר שאין השפעה וחלחול של הכיבוש לחיינו, כדאי שיחשוב שוב. שאלת הסיכול הממוקד היא שאלה קשה ומורכבת, אבל בכל מקרה שדנים בה יש להבחין בין משטרים משפטיים שונים והחובות השונות שהם מטילים על רשויות המדינה. בִּמְקום שהמשטר של אכיפת חוק יחול גם על המקרים שבהם יש למדינה שליטה אפקטיווית בשטח (כמו בגדה המערבית, ולהבדיל מעזה היום), דורשים שהמשטר של סכסוך מזוין יחול גם על המדינה פנימה. התבלבלתם. כאשר יש למשטרה ידיעות שפשע עומד להתרחש, היא צריכה לנסות לעצור את החשוד. מותר לה להפעיל כוח במהלך המעצר על פי הנדרש, אם החשוד מתנגד למעצרו בכוח. לא לחסל אותו באופן מתוכנן בגלל חשדות.
ראו עוד: זאב זאב (רוזנשטיין), "פצצה מתקתקת"
טרנזיט
לאחר שיתפטר ראש הממשלה, אחרי הבחירות המקדימות בקדימה, הוא יכהן כראש ממשלת מעבר עד שתוקם ממשלה אחרת (או עד אחרי הבחירות אם איש לא יצליח להקים ממשלה חדשה כעת). מ"ממשלת מעבר" אין יוצא ואין בא. מה יקרה אם בזמן זה יוגש נגדו כתב אישום? זה כבר קרה פעם, ב-1977, ליצחק רבין. כשרבין לקח על עצמו את האחריות בפרשת חשבון הדולרים, שבגינו רצה היועמ"ש דאז אהרן ברק להגיש כתב אישום נגד אשתו, הוא כיהן ראש ממשלת מעבר. (לאחר שפיטר את שרי המפד"ל על הצבעתם נגד הממשלה בגלל מטוסים שנחתו בשבת). רבין יצא לחופשה. זה לא מתחייב בחוק. תיאורטית, ייתכן שנחזה בראש ממשלה המועמד לדין בהיותו ראש ממשלה, ועדיין בעל כל הסמכויות לקבוע את גורלנו בעניינים של חיים ומוות ובעניינים אחרים. יש להניח שזה לא יקרה, וגם אם יוחלט להגיש כתב אישום נגד אולמרט, זה לא יקרה בכהנו כראש ממשלה שתקופתו קצובה.
פנינה מעוותת במיוחד בנאומו של אולמרט אמש היתה "ראש הממשלה איננו עומד מעל לחוק, אך גם אינו עומד בשום מקרה מתחתיו". טעות, מר אולמרט. מכיוון שאינך מעל החוק, אתה מתחתיו. ממש כמו כולנו. והמשמעות החשובה של שלטון החוק איננה שהאזרחים ה"פשוטים" כפופים לחוק (זה מתקיים גם ברודנות), אלא שרשויות השלטון ונציגיו כפופים לו בדיוק כמותם.
אולמרט התכוון, מן הסתם, לכך שגם לא צריך להחמיר אִתו יותר מאחרים. אבל החמרת היתר – במישור הציבורי – נובעת מסמכויות היתר שיש בידיו, ומזכויות היתר שהוא נהנה מהן. גם בחקירה המשטרתית.
עוקצים
הידיעה הזאת היא תוצאה של רשימה בְּבלוג העוקץ ממאי השנה. רשימה שעסקה במרצה אחר באותו חוג, אך הזכירה במרומז מרצים נוספים. התגובות לרשימה חשפו חשדות להתנהלות מזעזעת של מרצים בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, לשתיקה של מרצים אחרים ואולי גם להשתקה של האוניברסיטה (טענה שהיא מכחישה). שאפו לאורטל בן-דיין. שאפו להעוקץ.
