זאב סגל פירסם אתמול מאמר בהארץ על חופש הביטוי. בין השאר הוא כותב: "השופט שמעון אגרנט ציטט ביחס אליו (לחופש הביטוי – נ"כ) – בפסיקת בג"ץ בפרשת 'קול העם' המפורסמת בשנות ה-50 – את דבריו של ג'ון סטיוארט מיל: 'תן לי מעל כל חופש אחר את החופש להתבטא בחריפות ולפי המצפון'."
משפט יפה, לא? והתאים לי כמו כפפה ליד לרשימה שבדיוק סיימתי לכתוב על חופש הביטוי. רק שלפני שחתמתי אותה סופית, התגנב ספק ללבי. אני מכירה את מסתו של ג"ס מיל, על החירות, היטב. התקשיתי להאמין שאני לא זוכרת פנינה כזאת. אז הלכתי לבדוק. לא אצל מיל, אצל אגרנט ב'קול העם', שאותו מצטט סגל כמי שמצטט את מיל. הפתעה הפתעה (או לא, בעצם): לא מצאתי שום מיל מצוטט כך, אלא את המשורר מילטון. טוב, שניהם אנגלים, ועם אותה תחילית בשמם.
וכך בדיוק כתב אגרנט בקול העם (PDF), פסק הדין שכונן את חופש הביטוי כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית, כמו שאומרים:
"'תן לי, מעל לכל חופש אחר', כתב המשורר מילטון, בשנת 1644, בחוברתו המפורסמת לטובת חופש הביטוי, 'את החופש לדעת, להביע ולהתווכח בחריפות ולפי המצפון'."
עכשיו רק נשאלת השאלה למה עיתונאי, ועוד יותר מכך משפטן(!) איננו טורח לבדוק עניין כה פשוט, כמו ציטוט של שופט שהוא מביא מתוך פסק-דין.
_______________________
ואם כבר מילים, אפשר לומר גם משהו על הררי המילים הנשפכות בפרשה העלומה (בינתיים) של "הילדה רוז". המשטרה עם האינטרסים שלה, שלא כולם גלויים (בלשון המעטה). ועוד יותר מכך התקשורת שמתמסרת בחדווה רבה כל-כך לפג'ורטיבים; הרי סוף עונת המלפפונים עכשיו. ותמיד רמיזות וחצאי שמועות מעלות את המתח ועושות את העבודה טוב יותר ממידע ברור (כן, מה לעשות, רק כשיהיה מותר לפרסמו). כך נותרת הקוראת מן השורה עם העלאת תסריטי אימה: מה כבר יכולה להיות פרשה שהיא "הכי" מזעזעת בתולדות המדינה? הרי יוסל'ה כבר היה לנו, וגם אורון ירדן והודיה קדם-פימשטיין. לא שאי-אפשר להעלות על הדעת עוד כמה דברים שטרם היו. אבל כל דבר חייב להיות "הכי", בתחרות הצהובה. אחרת איך נמכור עיתונים. ואיך ניתן לכולם להבין שאנחנו יודעים מה שאתם – הקוראים או הצופים שלנו – לא.
