אתמול זה היה גיל מלונדון וקירשנבאום, אבל בפעמים אחרות זאת יכולה להיות יעל מפוליטיקה או כל תחקירן/ית מתכנית טלוויזיה אחרת. זה הולך כך:
הטלפון מגיע לפני הצהריים. גיל, במקרה זה, מספר על אייטם שהם עומדים להציג בתכניתם ומבקש שאבוא לדבר עליו. ואם כן, האם אפשר לבצע תחקיר? אם אני מעוניינת, יש לי מה לומר בנושא והזמן מתאים לי, אני משיבה בחיוב. אבל אני ממהרת להוסיף שיש לי ניסיון רע עם שינויים וביטולים של הרגע האחרון ומבקשת בכל לשון של בקשה שהם יודיעו לי אם יש שינוי. כמובן כמובן, אומר גיל. בין 12 ל-13 יש לנו ישיבת מערכת ואחרי זה אודיע לך סופית. למודת ניסיון אני מציעה לבצע את התחקיר רק אחרי שיודיעו לי סופית (במקום לבזבז זמן יקר בתחקיר על עמדותי שבסוף לא יתאימו לקו שהם החליטו מראש להציג). כן כן, אומר גיל. רק כמה שאלות קצרות. אוקיי. אני משיבה לכמה שאלות קצרות. אני אחזור אליך אחרי 13:00, הוא מבטיח שוב. אני לא שומעת ממנו שוב. אפילו לא "תודה, זה לא מתאים לנו" (לא מספיק פשטני וכסחיסטי?), או "סליחה, האייטם ירד".
כאמור, זה לא מקרה חריג. למעשה זה הכלל, והחריג הוא אותם תחקירנים שמתקשרים אחר-כך. לפעמים אחרי שכבר התכוננתי, או תופסים אותי כבר בדלת מוכנה לצאת. אז תשמעו, גיל ושאר תחקירני הטלוויזיה: לא כולם יושבים ומחכים שרק יבקשו מהם להופיע בטלוויזיה. אתם זקוקים למרואיינים שלכם לא פחות משהם רוצים להופיע אצלכם. כן, אני יודעת שאתם לחוצים. הזמן מאד יקר בטלוויזיה. אבל יש לי חדשות בשבילכם: גם זמננו יקר. ואתם מזלזלים בנו ובזמננו בצורה בלתי-נסבלת. גם בזמן שאנחנו מקדישים לתחקיר על נושא שבסוף לא נבוא לדבר עליו, וגם זמן התכנית והנסיעות אליה וממנה, שכשקובעים אתנו אנחנו משריינים עבורכם ולא קובעים לעשות בו דברים אחרים. את השתי דקות שלוקח להתקשר כדי ליידע אדם שרק לפני כמה שעות חיזרתם אחריו שיסכים להופיע אצלכם שזה לא יוצא – אפילו אתם יכולים להרשות לעצמכם. ולו בשביל הנימוס (וקיום הבטחות). בני-אדם זה לא סחוֹט וזרוק. ואם על נימוס לא שמעתם אף פעם, תחשבו על כך שאולי זה אפילו ישתלם לכם; הרי הפעם הבאה שתתקשרו בוא תבוא.
