אובמה – לחץ עלינו!
מאז נבחר ברק אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב ועד להכתרתו השבוע, עמדה במוקד הסיקור בישראל השאלה הדרמטית האם המועמד/הנשיא יהיה "טוב לישראל".
נעזוב לרגע בצד את הפרובינציאליות המתבטאת בכך שכל עניין בעולם נבחן בפריזמה הישראלית. כאילו היינו באמת הצנטרום של הפיילה, וכאילו לא היו לעולם עניינים בוערים לא פחות לעסוק בהם. אפשר לגלות הבנה: ראשית, זוהי נטייה טבעית ורווחת. שנית, הסכסוך הישראלי-ערבי הוא בהחלט מרכזי באיום שיש בו על שלום העולם או חלק גדול שלו, ולא פחות מכך על כלכלתו.
הבעיה היא בהנחות של רוב הפרשנים לגבי מה נחשב ל"טוב" לישראל. כאילו מי שיפעיל לחץ על ישראל: לסגת מהתנחלויות, לשבת לשולחן המשא-ומתן – יהיה "רע" לה. ובכן, בדיוק להיפך. קשה לתאר דבר טוב יותר שיכול לקרות לישראל מאשר לחץ אמריקני לסגת מההתנחלויות ולקיים משא-ומתן אמיתי עם אויביה (אפשר גם בגזר, לא רק במקל). שכן אין סכנה גדולה יותר לשלומה של ישראל וביטחונה מאשר המשך המצב הקיים. מה טוב לישראל – התשובה נגזרת מהראייה איזו ישראל רוצים. ואני אומרת: אובמה – לחץ עלינו!
לא להיתפס או לא לעשות?
צה"ל מסתיר את שמות הקצינים שלחמו ברצועה, מספרים לנו, מחשש לתביעות במדינות זרות. הבושה מתעוררת בגלל מה שצה"ל חושש ממנו: לא מביצוע מעשים פסולים, שעלולים להתברר כפשעי מלחמה, אלא מהבאה לדין בגינם.
אינני נמנית עם מי שמשאת נפשם היא לראות את קציני צה"ל מורשעים בבתי-דין בינלאומיים או זרים. לא אצהל ביום ההוא, אם יגיע. לבי יחמץ. אך לא משום שערכאה "זרה" שפטה ישראלים, אלא משום שעשו דברים איומים. לו היתה ישראל חוקרת בעצמה, מעמידה לדין אם צריך ומרשיעה אם יש ראיות – הייתי גאה. גאה במדינה שיודעת לקחת אחריות על מעשיה ועל שלוחיה. שיפוט בינלאומי במהותו הוא בעל סמכות משלימה (קומפלמנטרית), וגם כאן נועד להיכנס היכן שהמדינה כושלת מלחקור.
צריך גם לזכור כי שמותיהם של קצינים בכירים ואחראים למבצע, גם אם הם אזרחים – ידועים בעולם. וכי אם הם נתנו פקודות לביצוע מעשים היכולים להיחשד כפשעי מלחמה, הרי הם יכולים להישפט על כך לצד מי שביצעו אותם. (אם יווצרו התנאים הנדרשים להחלת סמכות השיפוט). זאת להבדיל מהמקרה שבו חיילים בשטח פעלו על דעת עצמם בניגוד לפקודות ולרוחן, ואז ודאי צריך לחקור וגם לצה"ל יש אינטרס בכך.
לעומת שיפוט בינלאומי, סמכות השיפוט האוניוורסלית (שיש לבתי דין פנימיים להעמיד לדין אזרחים של מדינות זרות על פשעים בינלאומיים) מעלה שאלות סבוכות יותר. שכן כאשר היא מופעלת ללא כל זיקה טריטוריאלית (כמו במקרה של התביעה נגד שרון בבלגיה), היא יוצרת כאוס במערכת הבינלאומית. יש לה השלכות גם על התנהלותן הפנימית של מדינות. כך, למשל, בישראל אי אפשר להשתמש בממצאים של ועדת חקירה ובעדויות שגבתה כראיות בהליך משפטי (סעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה). זה נועד לאפשר לרדת לחקר האמת מבלי שהעדים יחששו כי יפלילו את עצמם. מובן שאם עולה מן הממצאים חשד לעבירה פלילית יש להעביר זאת ליועץ המשפטי לממשלה ועליו לשקול אם לפתוח בהליכים; אך אלה לא יוכלו להסתמך על עבודת הוועדה וממצאיה. החסינות הזאת לא קיימת במקרה של סמכות שיפוט אוניוורסלית, וזה יביא לכך שמדינות לא יחקרו כדי לא לספק למדינות אחרות ראיות להעמדה לדין אחרי שהן עצמן חקרו. שאלה מעניינת היא מה אחריותם של משפטנים המכשירים מעשים שאחר-כך יופללו על-פי השיפוט הפלילי הבינלאומי.
גם כאן הנקודה העיקרית היא מה נחשב "טוב" לישראל. כאילו טוב לה לישראל להתנהג כבריון שכונתי מופרע שרק צריך לדאוג לא להיתפס. אם ישראל סמוכה ובטוחה שנהגה כהלכה – ממה היא חוששת? ואם יש דיווחים על כך שנעשו מעשים שלא ייעשו, ויש, הרי חובה לחקור ללא דיחוי. רצוי בשיתוף של גורם בינלאומי בר-סמכא, שיפיג את החששות כאילו זוהי חקירה מטעם או טיוח. קיום חקירה של ממש היא לטובתה של ישראל. כי כמו בסעיף הקודם, השאלה מהי דמותה הרצויה של המדינה קודמת לקביעה מהי טובתה.
