ולכן לא למי שעלול לתמוך באפשרות שהוא יקים את הממשלה
נדב פרץ העביר אלי את השרביט במשחק הרשת למה לא ביבי, שפתח בו איתי אשר. למרות שהוא יודע שמשחקי רשת זה לא הקטע שלי, כתב.
נכון, משחקי רשת זה לא הקטע שלי (מכיוון שאני קצת תחת השפעתו של 'ואלס עם באשיר' שראיתי אתמול, אפשר לומר: לא בסיסטם שלי…). אבל זהו, שזה לא משחק. למרות שזה ברשת. ברור שאלו החיים שלנו, נכון? החיים האמיתיים. RL. שחלק מהם מתקיימים מול המסך, בגלישה, בקריאה וכתיבה, באינטראקציה ברשת. אבל החלק הרשתי שלהם לא מנותק מהמציאות, בעיני; הוא רק פן אחד שלהם. בדיוק כמו שלקרוא זה לא משהו מחוץ לחיים האמיתיים, כמו שאמרה לי נורא מזמן מישהי, אלא חלק מהחיים. חלק אהוב במיוחד. בכל אופן, איפה הייתי? כן. זה לא משחק. זה ממש ברצינות.
אני לא מתכוונת לכתוב דיסרטציה או לספק הסברים מלומדים למה לא ביבי. מה גם שאחת הסיבות המרכזיות מבחינתי שאסור שהאיש הזה ישוב להיות ראש הממשלה היא אישיותית: הוא נוכל בעיני. כמובן שאפשר להזכיר כמה סיבות כלליות יותר. בגלל המנהרה; בגלל הפזיזות וההילחצות; בגלל ה"הם לא יהודים" ו"הם מ-פ-ח-דים"; בגלל הדמגוגיה, ההסתה וההשתלחויות הבלתי פוסקות; בגלל ליבוי השנאה בין הקבוצות השונות ופרימת אחרוני התפרים שהחזיקו יחד את החברה הישראלית.
מכיוון שבבחירות האלה יש מצביעים שוודאי לא זוכרים את כהונתו הראשונה והקטסטרופלית, כדאי היה להפנות למאמרו הנפלא של דורון רוזנבלום, שהתפרסם למחרת הבחירות שבהן הפסיד ביבי. למרבה הצער לא מצאתי ברשת את המאמר, שבו, בין השאר, דימה את השקט שהשתרר עם ירידתו מהבמה הפוליטית לשקט של הפסקת טרטור מחריש של מקדח הפועל מתחת לבית במשך שנים*. רק ציטוט קצר מצאתי:
"מה היה הדבר הזה שנמשך שלוש שנים? מי היה הטיפוס הזר והמוזר הזה, שצץ והרס את חיינו הישראליים, הגיר לתוכם את רעליו, הרס ככל שיכול היה, ונעלם פתאום כלעומת שבא? […] נתניהו, שהשווה את עצמו לצ'רצ'יל, סיים את דרכו כאפיזודה משונה וכהחמצה משוועת, כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה שלנו: 'באתי, הרסתי, הלכתי'".
כשרוזנבלום פירסם את מאמרו, האפשרות שביבי יחזור אי-פעם אל הבימה הפוליטית נראתה הזויה, כמו שאומרים היום. " זהו, הוא גמור. הוא לעולם לא יחזור", אמרה לי אז מישהי. אז מה, חלום הבלהות הזה עומד להתגשם?
כלכלה היא כמובן עניין מרכזי בסיפור של ביבי, המנסה למצב את עצמו כמר כלכלה של ישראל. מכיוון שזה לא תחום התמחותי, אספר סיפור אישי.
לפני שנים אחדות, הייתי בביקור בניו-יורק. הוזמנו לארוחת ערב אצל בן-דוד של ד', שכיהן בתפקיד בכיר במוסד אקדמי בעל שם בעיר. דירתם של מ' וב' ממוקמת באחד הרחובות היוקרתיים של מנהטן וגם היא, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לא ממש משכן עוני. בואו נסתפק בכך שעל קירות פינת האוכל תלויות תמונות מקור של אנדי וורהול. ישבנו ונגסנו במתינות (אני ממש חששתי לעשות בושות, האמת). ואז מ' הזכיר את שמו של ביבי, כבדרך-אגב. "יש לך קשר עם ביבי?" שאל ד', חצי בנימוס חצי בהתעניינות. "בוודאי, הוא היה כאן פעמים רבות לארוחת ערב. ישב באותו כיסא שלך", השיב מ'. ד' כמעט נחנק. לאחר שלגם מעט מים, קיבלנו עוד קצת פרטים. מתברר שביבי היה מרצה אורח מבוקש בביה"ס שמ' עומד בראשו. השניים התיידדו וביבי, כאמור, התארח מספר פעמים (גם עם שרה) באותה פינת אוכל שבה ישבנו גם אנו. מ' מעריך אותו מאד. עכשיו הוא שר האוצר אז הם מתראים פחות. "אמור לי", שאלתי את מ', "האם היית מסכים לתֵאור שמה שביבי מבקש לעשות במודע זה לפרק את מדינת הרווחה?". "בהחלט", השיב מ'. אני את התשובה שלי קיבלתי. מקווה שגם אתם.
* העירו לי שיתכן שהיה זה דימוי של עמוס עוז ולא של רוזנבלום. הציטוט שהבאתי, בכל אופן, מרוזנבלום.
את השרביט אני מעבירה לדניאל בלוך, לאורית קמיר ולאורית עריף [בתקווה לקבל תשובה מאוירת..:-)].
