ולא יכון שלום בלי צדק?
התובע של בית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC) הוציא צו מעצר בינ"ל כנגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר. זוהי הפעם הראשונה שמבקשים להעמיד לדין בינ"ל נשיא מכהן. אמנת רומא, שמכוחה פועל בית הדין, קובעת במפורש כי לראשי מדינה אין חסינות משיפוט. זאת שלא כמו החסינות שהם נהנים ממנה תחת סמכות השיפוט האוניוורסלית, שהיא הסמכות שמפעילות מדינות בבתי המשפט הפנימיים שלהם בגין פשעים בינ"ל מסוג זה. (על-פי קביעתו של בית הדין הבינלאומי (ICJ) בעניין קונגו נגד בלגיה, נהנים מחסינות כזאת בבתי דין פנימיים גם שרי חוץ מכהנים).
משמעותו של צו המעצר הוא שמדינות שהן צד לאמנת רומא חייבות להסגיר את אל-באשיר לבית-הדין בהאג אם יגיע לשטחן. באופן מעשי, יהיה אל-באשיר כמעט כלוא בארצו.
תביעה מעין זאת מעלה פעמים רבות את הוויכוח בין שלום לצדק. תביעות, כך נטען, מקשות על השגת שלום בכך שהן מסכנות הסכמים שאפשר להגיע אליהם, הסכמים שיסיימו את המצב שבגינו מוגשות אותן תביעות. מנגד נטען כי הצדק מחייב כי פושעים יתנו את הדין על מעשיהם. מעבר לטיעון העקרוני, האם המקרה של סודאן אכן מתאים לטענה הראשונה, של סיכון השלום? השיקול להעדיף את השלום על-פני הצדק יכול לעלות במקרה שבו כבר מתקיים משא-ומתן, ותביעות יסכנו אותו שכן הן ידחפו את הצדדים להתבצר בעמדתם ולא לשתף פעולה כדי להשיג מטרה משותפת. הליך משפטי הוא הרי תמיד אדברסרי באופיו. או, במקרה כמו דרום-אפריקה, ששם העמדה לדין סיטונאית היתה מסכנת את יכולתה של המדינה לבסס משטר חדש ואווירה חדשה. לכן, בין השאר, הועדפה שם האפשרות של ועדות האמת והפיוס.
בית הדין הפלילי הבינ"ל יכול להפעיל את סמכותו באחת משלוש דרכים: (1) כלפי אזרחיה של מדינה שהיא צד לבית-הדין או שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה שהיא צד לבית-הדין; (2) כלפי אזרחיה של מדינה שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה לא-חתומה, אך שמסכימה אד-הוק לסמכותו של בית-הדין; (3) באמצעות מועצת הביטחון.
מכיוון שהמקרה של סודאן הגיע לבית הדין הפלילי הבינלאומי באמצעות מועצת הביטחון, סבורים המצדדים בשלום לפני צדק, כי יהיה זה נבון לפנות למועצת הביטחון ולבקש כי תפעיל את סמכותה להשהות את ההליכים למשך שנה. זאת כדי לאפשר לסודאן להשיג שלום. תגובתה הראשונה של סודאן להוצאת צו המעצר הבינ"ל היתה גירוש ארגוני הסיוע משטחה. בכך נתונים העקורים לסכנה מחודשת. גם ההסכם השביר שסיים את מלחמת האזרחים בדרום (ולא בדארפור) יעמוד בסכנה. זוהי, למשל, דעתו של פרנקלין גרהאם שעומד בראש ארגון סיוע.
מנגד, כתב דזמונד טוטו באותו גיליון של הניו-יורק טיימס, שזהו מבחן למדינות אפריקה קבוצת ה-77, המורכבת מ-130 מדינות מתפתחות ובהן רוב מדינות אפריקה, בחרה לאחרונה את סודאן ליו"ר הארגון. (בזמנו נבחרה סודאן מחדש כחברה בנציבות לזכויות אדם של האו"ם, בזמן שהטבח בדארפור התחולל. ומדינות אפריקה ניסו בזמנו לסכל את את התערבותה של מועצת הביטחון שם – נ"כ). האישום נגד נשיא סודאן, כותב טוטו, מצית בהן את התחושה כי מערכת הצדק, ובמיוחד ה-ICC, מוטה כנגד אפריקה. אבל צדק הוא אינטרס של הקורבנות ואלו אפריקנים, מדגיש טוטו. העובדה שארבע החקירות המתנהלות בבית-הדין מאז הקמתו (נגד אוגנדה, קונגו, הרפובליקה המרכז-אפריקנית וסודאן – נ"כ) נוגעות למדינות אפריקניות, אינה נובעת מדעה קדומה. בשלושת המקרים הראשונים המדינות המעורבות עצמן ביקשו שהתובע יתערב. רק עניין סודאן הועבר לבית-הדין ע"י מועצת הביטחון, כאמור. טוטו מסכם כי לא יהיו לא שלום ולא ביטחון עד שתושבי האזור לא ייהנו מצדק. למעשה, אין שלום משום שאין צדק.
כדאי לקרוא גם את מאמרו של ניקולס קריסטוף, שזכה בפוליצר על סיקורו את דארפור: נשיא, ילד ורצח-עם.
עוד בנושא: האם יועמד נשיא סודאן לדין?
