יש זוועות שמשאירות אותך בלי מילים. אז חוזרים לאלה שנכתבו בעבר.
שידור חוזר 1
נכתב ב-2.6.2004, לקראת מצעד הגאווה:
לשואלים מה יש כאן להיות גאים (שמעתי את השאלה הזאת לא פעם, בנוסח זה או אחר): במישור הרצוי נטייתו המינית של אדם היא אכן עניינו הפרטי, לא בושה ולא גאווה. אבל כשחיים בחברה שעדיין קשה לגדול בה כהומוסקסואל או כלסבית, שחדורה בדעות קדומות ומנסה לדחוק אותם לשוליים (נו כן, לא כל המדינה זה שיינקין ולא כל העולם סן- פרנסיסקו) – יש מקום לאנשים שרוצים בכך להצהיר בגלוי על נטייתם ולקבל את ההכרה בשוֹנוּתם כמו גם באנושיותם המשותפת, שבגינה הם זכאים לכבוד ולזכויות ככל אחד ואחת.
והיום אני מוסיפה: כמה נורא שההוכחה עד כמה הדרך ארוכה לאותה חברה שבה נטייתו המינית של האדם היא עניינו הפרטי, לא בושה ולא גאווה, מגואלת בכל-כך הרבה דם.
שידור חוזר 2
ב-12.11.2006 כתבתי, בהקשר למאבק על מצעד הגאווה בירושלים. משפט אחד אני מדגישה היום:
המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.
ועוד בנושא:
"אני לא הומוסקסואל"
ברית לא קדושה
קרוא וכתוב 