לפני 60 שנה, ב-12 באוגוסט 1949, נחתמו אמנות ז'נבה. ארבע האמנות והפרוטוקולים האופציונליים שלהן מהווים את ליבת המשפט ההומניטרי הבינלאומי (מה שקרוי "דיני המלחמה"). כל מדינות העולם הן צד לאמנות ז'נבה.
כמה מילים על סעיף 3, המשותף לכל אמנות ז'נבה. אפשר לומר שמדובר בליבת האמנות. חשיבותו ביצירת כללי יסוד שמהם אין אפשרית גריעה (derogation). הצלב האדום אומר שניתן לראות בו מעין מינִי-אמנה בתוך האמנות, שכן הוא כולל את כלליהן המהותיים. סעיף 3 מכסה לראשונה גם סכסוכים לא בינלאומיים, שהרי הוא קדם לפרוטוקולים, כמובן. סכסוכים אלה כוללים "מלחמות אזרחים מסורתיות, סכסוכים מזוינים פנימיים המתפצלים בין כמה מדינות או סכסוכים מזוינים פנימיים שבהם מדינה שלישית או כוח רב-לאומי מתערבים לצד הממשלה." חשיבותו בכך שהוא מחייב גם צדדים לסכסוך שאינם מדינות.
מה קובע סעיף 3 לאמנות ז'נבה? הצלב האדום מסכם:
* הוא דורש יחס אנושי לכל מי שמצוי בידי האויב (מי שהניחו את נשקם או יצאו ממעגל הלחימה בשל פציעה וכיו"ב), ללא הבחנה. הוא אוסר באופן מיוחד על רצח, הטלת מום, עינויים, יחס אכזרי, משפיל או לא אנושי, לקיחת בני ערובה ומשפט לא הוגן.
* הוא דורש איסוף של הפצועים, השבויים, וניצולי ספינות טרופות ודאגה להם.
* הוא מעניק לצלב האדום הבינ"ל את הזכות להציע את שירותיו לצדדים לסכסוך.
* הוא קורא לצדדים לסכסוך להכניס לתוקף את כל חלקיהן של אמנות ז'נבה באמצעות הסכמים מיוחדים.
* הוא מכיר בכך כי יישום כללים אלה איננו משפיע על המעמד המשפטי של הצדדים לסכסוך.
אמנות ז'נבה, ובמיוחד הרביעית, הוזכרו אצלי רבות בבלוג, ברשימות ובהקשרים שונים. ריכזתי את שלוש הרשימות העיקריות שהוקדשו להן באופן יותר ממשי:
גם במלחמה לא הכל מותר (לציון יובל לאמנות ז'נבה)
ז'נבה מון-אמור
כבר אישררנו, לכל הרוחות! (אייטם שני)
