אומר מיד שאני תומכת מזה זמן רב בפיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לשני ראשים: יועץ משפטי לממשלה וראש התביעה הכללית. כיום מאגדת בתוכה משרתו של היועץ המשפטי לממשלה סמכויות רחבות היקף: ייעוץ לממשלה, ייצוגה בערכאות ואכיפת החוק הפלילי. היועץ המשפטי לממשלה עומד, למעשה, בראש התביעה הכללית. ריבוי הפונקציות מטיל עומס עצום על המערכת ופוגם ביעילותה. יש גם לנתק את התביעה הכללית ממוקדי העוצמה הפוליטיים ומלחצים פוליטיים.
אבל גם אם וכאשר זה יקרה, היועץ משפטי לממשלה איננו ולא צריך להיות עורך הדין של הממשלה, כפי שיש הטועים לחשוב. כזה האמור לספק לה חבל חילוץ משפטי, או לתת לה ייעוץ איך להלך בתחום האפור כמו שמתמחים לעשות עורכי דין בתחום המיסים, נניח (כמו שר המשפטים הנוכחי). היועץ המשפטי לממשלה הוא, כדברי אגרנט, "נאמן של טובת הציבור". כיועץ, חובתו להתריע בפני הממשלה על כי מעשיה נגועים באי-חוקיות. הוא גם אינו פקיד שהממשלה ממנה ויכולה גם לפטר. ועדה ציבורית – שחברים בה נציגי מערכת המשפט, האקדמיה, לשכת עורכי הדין, הממשלה והכנסת – ממליצה לממשלה על מועמד מבין רשימת מועמדים. על-פי פסיקתו של בית המשפט העליון מ-1993, חוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את ראש הממשלה ואת הרשות המבצעת כולה. כלומר, הוא הפרשן המוסמך של הדין.
היועץ המשפטי לממשלה איננו קונסליירה. הוא אמון על שלטון החוק. העובדה שאזרחים מן השורה כפופים לְמרוּת החוק אין בה רבותא. כל הרעיון של שלטון החוק הוא שגם רשויות השלטון כפופות למרוּת החוק. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא להבטיח זאת, וכך יהיה גם אם לא ימלא את התפקיד של ראש התביעה הכללית.
