קרוא וכתוב

בפרשת ניצבים שקוראים השבת נאמר על הברית שנכרתת בין עם ישראל לאלוהיו: "כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". משמע, הברית מחייבת לא רק את מי שנוכח פיסית במקום אלא גם את הדורות הבאים. הכיצד? שאלה זאת משיקה באופן מעניין לתורות מודרניות של מחשבה פוליטית.

המושג המרכזי שבעזרתו נותנת תורת האמנה החברתית מענה לשאלות יסוד פוליטיות של החברה המאורגנת, הוא הסכמה. 'אמנה' הרי היא הסכם או חוזה. ההסכמה היא שעומדת בבסיס ההסדר החברתי היסודי המארגן את חיינו המשותפים.  אבל אנו הרי מעולם לא נתנו את הסכמתנו בפועל להסדר הזה, המתממש באמצעות החוק והשלטון האוכף אותו. הכיצד יחייב אותנו? כאן יש לנו את הנוסח המודרני של "ואת אשר איננו פה עמנו היום".  מייסדי האסכולה של האמנה החברתית במאה ה-17 השתמשו, אמנם, ברעיון של כריתת אמנה המעבירה את בני האדם מ"מצב הטבע" אל "המצב המדיני" מתוך הסכמה; אך אין זה מצב עניינים עובדתי שאירע בהיסטוריה. אלא קונסטרוקט תיאורטי, תרגיל מחשבתי שנועד להצדיק את מרות החוק וסמכות השלטון בחיים המדיניים. זאת על-ידי שאנו מדמיינים כיצד ייראו החיים הלא-מאורגנים, נעדרי הנורמה (ע"פ הובס) או נעדרי הכוח האוכף המבטיח שהזכויות הטבעיות יכובדו (ע"פ לוֹק). בעשותנו זאת, אנו נוכחים לדעת כי ויתור על החירות המוחלטת ומסירת הסמכות להפעיל כוח לשלטון כדי שיגן עלינו ועל זכויותינו הם רציונליים וכדאיים עבור כל אדם. בבניין שבונים הוגי האמנה החברתית על-יסוד מושגים אלה, רעיון ההסכמה הוא מרכזי.

ובכן, בחזרה לשאלה כיצד מחייב אותנו הסכם המושתת על הסכמה, שלא ניתנה ממש? כיצד מחייבת הברית גם את "אשר איננו פה עמנו היום"? לא רק שההסכמה בתורת האמנה איננה הסכמה שניתנה באופן היסטורי, אלא היא גם איננה הסכמה פשוטה, שנתן כביכול כל אדם ואדם החבר בחברה המאורגנת באיזה שהוא שלב של הצטרפות פורמלית אליה. מצד שני, ההסכמה היא היסוד והתשתית לחיוב ולהפעלת הכוח בחברה. חוק הרי מלווה בהטלת סנקציה. ההגדרה הקלאסית לחוק שטבע אוסטין (גם אם הגדרה השנויה במחלוקת כיום), קובעת כי חוק הוא "הוראה מן הריבון, שסנקציה בצִדה". סמכות מוצדקת להטיל סנקציות, קרי, להשתמש בכוח, איננה עניין של מה בכך. יש המסתכלים על המדינה המודרנית כמונופול על הפעלת כוח. זהו ללא ספק עניין הדורש הצדקה חזקה מאד.

ישנן כמה תשובות אפשריות לשאלה כיצד ניתן להצדיק זאת כאשר לא ניתנה הסכמה ממשית. תשובה אחת מדברת על הסכמה בפועל, שניתן להסיק מתוקף הנאה מתמשכת מיתרונותיו של ההסכם. כלומר, אם אנחנו ממשיכים לחיות במדינה וליהנות מההגנה שהיא מספקת לנו (נו טוב, אמורה לספק לנו) על חיינו, ביטחוננו וזכויותינו – משמע הסכמנו. קצת בעייתי; וכי יש אפשרות אמיתית לצאת מההסכם? תשובה נוספת, שבמובנים מסוימים יש דמיון בינה לבין הסכמה בפועל, היא מה שמכונה הסכמה מכללא (משתמעת); כלומר, הסכמה שאיננה מפורשת אך ניתן להסיק מרוח ההסכם כי קיומה מובן לצדדים. אך בדרך-כלל משתמשים במושג זה כשיש חוזה או הסכם מפורש, והמחלוקת היא לגבי דברים שאינם כתובים בו ברחל בתך הקטנה. אך דומה כי מבחינה פילוסופית, את התשובה המרכזית לקושי מספקות תורות אמנה מודרניות באמצעות המושג של הסכמה היפותטית: הסכמה שסביר להניח כי היתה ניתנת בתנאים הוגנים. תנאים אלה הכרחיים כדי שההסכם שאליו נכנסים יהיה תקף. ע"פ רולס, מדובר בהסכמה שאנשים חופשיים ורציונליים היו נותנים כדי לקדם את האינטרסים שלהם בתנאים של שוויון.  השאלה, אפוא, איננה האם נָתַנוּ את הסכמתנו אלא האם היינו נותנים אותה, בתנאים המגדירים את שיתוף הפעולה החברתי.

מייקל וולצר כותב כי "הברית היא פעולה מכוננת, היוצרת, בצד ההתקשרות השבטית הישנה, אומה חדשה המורכבת מיחידים השותפים בה מרצון (…) רק עם הברית הם הופכים לעם במובן המובהק, מסוגלים לקיים היסטוריה מוסרית ופוליטית". בברית, ובהסכם, יש גם אחריות וערבות הדדית. בנימין לאו כותב על פרשת ניצבים כי על פי רש"י, יסוד הערבות ההדדית אינו מתקיים לפני הכניסה לארץ. "הכניסה לארץ הופכת את האדם לחלק מחברה, שבעצם הגדרתה יש ערבות הדדית". זה קורה עם מעמד ההתחייבות. אך הערבות ההדדית נהפכת, מכוח הברית וההתחייבות ההסכמית, לא רק לאחריות של הכלל למה שעושה הפרט, אלא גם להיפך: לאחריות של הפרט למה שעושה הכלל.

כשקראתי את המשפט בפרשת ניצבים, שציטטתי בפתיחה, נעור אצלי הרעיון לכתיבת רשימה זאת, על הקשר בין מעמדה של ההסכמה בתורות האמנה החברתית לבין החיוב לעתיד של הברית.  רק לאחר מכן מצאתי אצל וולצר את הטענה המפורשת בדבר קֵשר זה: "האמנות החברתיות והמדיניות של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה מקורן בספרות על יציאת מצרים, שם הועלה לראשונה הרעיון שהחובה והנאמנות מיוסדות על הסכם בין בני-אדם פרטיים, ואין ביכולתן להיות מיוסדות אלא רק על הסכם כזה".
גם לשאלה של האחריות המשותפת מתייחס וולצר: האם חייב הפרט לקיים את החוקים בעצמו בלבד, או שמא מחובתו לדאוג לכך שיישמרו באופן קולקטיבי? האם הוא חייב לפעול בצדק, או שמא מחובתו להבטיח שנעשה צדק? התפיסה השנייה יש לה ההשלכות הראדיקאליות ביותר, והיא זו שקנתה לה שליטה במחשבה המדינית החילונית (…) כזאת היא ההקדמה לחוקת מסצ'יוסטס משנת 1780: 'הגוף הפוליטי נוצר על-ידי התקשרות וולנטארית של יחידים: זהו הסכם חברתי שלפיו העם כולו בא בברית עם כל אזרח וכל אזרח עם העם כולו…' לכל אזרח יש איפוא זכות ואולי אף חובה לתת את דעתו על מה שעושה 'העם כולו'".

המובאות מוולצר הן מספרו 'יציאת מצרים כמהפכה', שעליו המלצתי כאן בחום פעמים אחדות.