יום הדמוקרטיה: איך היה צריך לציין את זכר רבין / העיוות של הנראוּת: על מה לא עונה קנת רות' / ישראל בחברה טובה / והבהרה ברוח ספורטיווית
יום הדמוקרטיה
אני לא משלה את עצמי שאם היה יום הזיכרון ליצחק רבין מתנהל אחרת לאורך השנים, הימין היה מצטרף ומכה על חטא. אבל אני סבורה שפספסו את המסר בגדול. תעשיית הזיכרון שנוצרה כאן מתנדנדת בין פולחן אישיות מוגזם לבין הנצחה של "מורשת" לא ברורה ("שר הביטחון של סדום", כלשון יוסי שריד באינתיפאדה הראשונה, מי שאוסלו נכפה עליו הר כגיגית, או אדם שפשוט ידע באופן מעורר הערכה לשנות את עמדותיו?). רצח רבין, מלבד רצח נורא של אדם, היה ניסיון פיגוע בדמוקרטיה. ניסיון לשנות הכרעות באמצעים אלימים. אם היו הופכים את היום הזה ליום שהמורשת שלו היא הדמוקרטיה, וסביבה מתפתח דיון, לימוד, ויכוח – זה היה הרבה יותר נכון וגם הרבה יותר מכיל. אפשר היה לשוב ולהסביר ביום כזה, למשל, שדמוקרטיה איננה "שלטון הרוב". אלא, שהכרעת רוב היא מנגנון לקבלת החלטות משותפות, בעוד שבתחום ענייני הפרט שולט העיקרון של זכויות הפרט (שום רוב אינו רשאי להחליט שנשים לא יכולות להצביע בבחירות, נניח, והחלטה כזאת – אף אם תתקבל ברוב עצום – לא תהיה "דמוקרטית"). בבסיסה של הכרעת הרוב באותם עניינים שאותם היא מכוונת, עומד הרעיון שעדיף לספור ראשים מאשר לכרות ראשים. כאן לעומת זאת, כרתו את הראש. לכן אין מתאים מלהקדיש את יום הזיכרון הזה למורשת הדמוקרטיה ולשאלות המעניינות והמורכבות שהיא מעלה. אבל כלום יחמיצו אצלנו הזדמנות לפספס משהו?
העיוות של הנראוּת
מנכ"ל משמר זכויות אדם (Human Rights Watch), קנת רות', פירסם השבוע מאמר בהארץ, שבו הוא מגן על פעילות הארגון ביחס לישראל. המאמר בא בעקבות ביקורת קשה על הארגון, הן רשמית הן מצד דעת הקהל בארץ, אך בעיקר בעקבות המאמר של היו"ר המייסד של הארגון, רוברט ברנסטיין, שפורסם בניו-יורק טיימס. ברנסטיין קרא לחשבון נפש נוקב של הארגון וחזרה למשימותיו המקוריות שנשכחו. Human Rights Watch הוא גלגולו של הארגון Helsinki Watch, שהוקם כדי לנטר פגיעות בזכויות אדם מעבר למסך הברזל. ברנסטיין טען בין השאר שהארגון שוכח ומטשטש את ההבחנה בין חברות פתוחות לסגורות, בין מדינות דמוקרטיות למדינות רודניות.
אני מסכימה כמעט עם כל מה שקנת רות' כותב במאמרו (ולא פחות מכך עם ברנסטיין!). אך לברנסטיין נותן רות' מענה לא מספק, שכן הוא מתעלם מעניין בעייתי מאין כמותו ב-international human rights advocacy. כתבתי עליו בעבר: "[יש] עיוות מובנה בתמונה שמתקבלת לגבי פגיעות חמורות בזכויות-אדם בעולם. המדינות הדמוקרטיות, שבהן קיימת עיתונות חופשית ופועלים ארגונים חוץ-ממשלתיים, זוכות ליותר ביקורת של ארגוני זכויות-אדם מאשר אלו שבהן מתבצעות הפגיעות האנושות ביותר, שכן מהן המידע ממעט להגיע בשל ההגבלות על חופש הביטוי שמתלוות למשטרים הרצחניים הללו." כלומר, עצם החסימה של חופש המידע וחופש הביטוי, שהיא כשלעצמה פגיעה בזכויות אדם, לא מאפשרת לפגיעות קשות עוד יותר להגיע בכלל לתודעה הבינלאומית. לעומת זאת, חברה שבה המידע זורם והביקורת מופעלת, תייצר תמונה של הרבה יותר הפרות, פשוט כי ניתן לדווח עליהן. בספרו החשוב States of Denial, מתייחס סטנלי כהן בין השאר לנקודה הזאת.
בחברה טובה
לא רק ישראל לא מאפשרת כניסה של שליחי או"ם (לוועדת גולדסטון, כידוע, לא ניתנה כניסה לישראל, וגם לא לעזה דרך ישראל. כך גם לריצ'ארד פאלק, דווח האו"ם לענייני השטחים). זימבאבווה לא התירה את כניסתו של הדווח המיוחד של האו"ם לענייני עינויים, מנפרד נובאק, שהיה בדרכו למדינה (אף כי לא "גירשה" אותו משטחה, כלשון המבזק באתר הארץ. הדיוור הרשמי של האו"ם שאני מקבלת נראה לי יותר אמין). אז אנחנו ממש בחברה טובה.
אפרופו דוח גולדסטון: הוא ידון ב-4.11 בעצרת הכללית של האו"ם. אפשר לצאת מהחדר האטום; להחלטות העצרת הכללית אין תוקף מחייב (כולל לא לזאת של ה-29.11.47…).
הבהרה ברוח ספורטיווית
חברתי י' לא אהבה את הנימה המזלזלת בהתייחסותי למדור הספורט. "אני חושבת שלא הייתי מתבטאת כך על מדור שאיני מוצאת בו עניין. כמובן שאצלי במשפחה יש כבוד גדול לספורט כפי שאת יודעת".
בתשובתי הצעתי לה להפריד בין ספורט לבין קריאת מדורי ספורט. עבור רבים מאלה שעוסקים בקריאתם, זה הספורט היחיד שהם עושים. עם זאת הסכמתי שיש משהו בדבריה, אף כי הזלזול במדור הנדל"ן לא הקפיץ אותה כל כך…
כשי' צודקת היא צודקת. אמנם זאת פשוט שאלה של גודל: מדור הספורט בהארץ דאז התאים בול בממדיו לתפקיד שיועד לו (שלא אחזור עליו כאן, שלא להוסיף חטא על פשע). אבל לא אתמם לומר שלא היה במה שכתבתי נימה מזלזלת; בסופו של דבר הוא הגיע לאותו מקום ישירות, אף בלי להיפתח… אז הנה י', שהביקורת שלה תמיד בונה, הושיטה לי חבל לירידה מהשיח. שלא אשתמש בו? מוגשת בזאת התנצלותי הכנה בפני כל מי שמצא את ההערה הזאת מעליבה (כולל מי שחושב שלראות כדורגל בטלוויזיה זה "ספורט"). היא באה רק להדגיש את זרותו המוחלטת של עולם עיתונאות הספורט עבורי. אמנם אפילו ייגר מאיסטר, לזכותו, התגבר על העלבון (כנראה לקח אותו ברוח ספורטיווית), אבל י' עומדת ובצדק על כבודו של המדור החשוב בעיתון!
מובן שזאת רק נקודה שולית באותה רשימה. עניינה בכך ש"כולם ידעו" איננו תרוץ לא לפרסם, כמובן, אבל גם לא טעם מספיק לפרסם.
