השנה היא שנת ארועים עגולים של זכויות אדם. 60 שנים לאמנות ג'נבה, 20 שנים לאמנה לזכויות הילד שצוינו בחודש שעבר, והחודש – 30 שנים לאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה (CEDAW). האמנה נפתחה לחתימה ב-18 בדצמבר 1979, ונכנסה לתוקף ב-3 בספטמבר 1991 (אמנות בינלאומיות נכנסות לתוקף כאשר מספר המדינות הנקבע באמנה עצמה אישררו אותה). 186 מדינות הן צד לאמנה, מה שהופך אותה לאחת האמנות המאושררות ביותר. 8 מדינות לא אישררו את האמנה, ביניהן אירן, סודאן, סומאליה ו…ארה"ב. ישראל אישררה את האמנה ב-1991. היא איננה צד לפרוטוקול האופציונלי לאמנה, המאפשר לאזרחים פרטיים הגשת תלונות אישיות על הפרת הוראותיה לוועדה המנטרת אותה (סה"כ 99 מדינות הן צד לפרוטוקול זה). האמנה מגדירה בסעיפה הראשון אפליה נגד נשים כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל או הגבלה על יסוד מין, שתוצאתן או מטרתן לפגום או לבטל את ההכרה, ההנאה והשימוש בידי נשים, בלא שים לב למעמדן האישי, על בסיס שוויון בין גברים ונשים, בזכויות האדם וחירויות היסוד בתחום המדיני, הכלכלי, הסוציאלי, התרבותי, האזרחי או בכל תחום אחר."
האמנות הבינלאומיות הכלליות לזכויות אדם לא רק מבטיחות שוויון ואוסרות על אפליה בין השאר מטעמי מין, אלא אף מקדישות לשוויון המגדרי סעיף נפרד, הדורש להבטיח זכות שווה של גברים ונשים בהנאה מכל הזכויות המנויות בהן (כך, למשל, סעיף 3 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות). בכל זאת, מצאו לנכון להקדיש לשוויון מגדרי אמנה נפרדת, כפי שנעשה מאוחר יותר לגבי קבוצות נוספות (ילדים, מהגרי עבודה, אנשים עם מוגבלויות) וזכויות מסוימות (איסור על עינויים, אפליה גזעית וכד'). בכך גם מודגשת החשיבות של מושא האמנה, וגם מתאפשר לפרֵט ולפרש את הזכויות והקשרן באופן רחב ומעמיק יותר. ובמיוחד, כפי שמציין במפורש המבוא לאמנה, למרות המסמכים הקיימים, "ממשיכה להתקיים אפליה נרחבת נגד נשים".
"נדרש שינוי בתפקידם המסורתי של גברים וכן של נשים בחברה ובמשפחה כדי להשיג שוויון מלא בין גברים ונשים" (מתוך המבוא לאמנה)
למרות שיעור האשרור הגבוה שלה, CDEAW היא אמנת זכויות האדם שזכתה להכי הרבה הסתייגויות מצד מדינות בזמן שאישררו אותה. כלומר, להצהרה מצד המדינה שאת הסעיף הזה היא לא מתכוונת ליישם. כל המוסד של הסתייגויות מאמנות לזכויות אדם מאד בעייתי, והשאלה עד כמה אפשר להסתייג ומאילו הוראות באמנה זכתה כבר לפרשנויות רבות מצד גופים האמונים על ניטור אמנות אלה. הסתייגויות, במיוחד מסעיפים משמעותיים, מהוות מכשול למימוש הזכויות המנויות באמנות. באתר המיוחד שפתח האו"ם לכבוד 30 שנים לאמנה, מדוּוח כי לאחרונה הסירו מצרים וירדן חלק מהסתייגויותיהן. מצרים הסתייגה, בין השאר, מסעיף 9.2 הנוגע לשוויון מגדרי בכל הקשור לאזרחות של ילדי האשה. הסרת ההסתייגות לוותה בשינוי החוק במצרים ב-2004. ב-2009 הסירה ירדן את הסתייגותה מסעיף 15.4 המקנה לנשים חופש לבחור את מקום המגורים ללא הסכמת הבעל או בני המשפחה הגברים, גם כאן בליווי שינוי חקיקתי פנימי.
מדינות מוסלמיות שהסתייגו מ-CEDAW הצהירו בחלקן שהדין המוסלמי גובר בהן על החובות שמטילה האמנה בהוראות מסוימות, בעיקר בכל הקשור לשוויון במשפחה אך גם לשאלות של אזרחות ולזכויות אחרות. וישראל? – היא הסתייגה מסעיף 7ב' המקנה שוויון להחזיק במשרה ציבורית בכל הקשור למינוי נשים כדייניות בבתי משפט דתיים, כאשר זה נאסר על-ידי דיניה של העדה הדתית המדוברת. כמו-כן הסתייגה ישראל מסעיף 16 המקנה זכויות בנישואין (ופירוקם) ויחסי משפחה, במידה שבה הדין האישי המחייב בעדות הדתיות אינו תואם להוראות האמנה. (הסתייגות דומה הוגשה לסעיף הרלוונטי באמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות). אחרון, ישראל לא קיבלה – כפי שמתירה האמנה לעשות בסעיף 29.2 – את חובת הבוררות במקרה של מחלוקת בין מדינות לגבי האמנה או את העברת המחלוקת לבית הדין הבינלאומי (ICJ).
כמו שאר הוועדות המנטרות את האמנות הבינלאומיות לזכויות אדם, גם CEDAW מפרסמת "המלצות כלליות" המהוות את הפרשנות המוסמכת להוראות שונות באמנה. נדמה לי שההערה לגבי אלימות כלפי נשים היא אחת ההערות הארוכות ביותר שפירסמה, ב-1992. הזכויות שמונה הוועדה בהערה זאת כנפגעות ע"י אלימות כלפי נשים הן: הזכות לחיים; הזכות לא להיות נתון לעינויים או יחס ועונש אכזריים, משפילים ולא אנושיים; הזכות להגנה שווה ביחס לנורמות הומניטאריות בעת סכסוך מזוין בינלאומי או פנימי; הזכות לחירות ולביטחון; הזכות להגנה שווה מצד החוק; הזכות לשוויון במשפחה; הזכות לרמת בריאות גופנית ונפשית הגבוהה ביותר הניתנת להשגה; הזכות לתנאי עבודה צודקים ונאותים.
יש הסבורים שאנו נמצאים כבר בעידן הפוסט פמיניסטי (סב-טקסט: "תפְטרו אותנו כבר מהקשקוש הפמיניסטי שלכן"). יודעים מה? בואו נדבר על ה"פוסט" כששוויון מגדרי יהיה מבוסס; לא רעוע כפי שניתן ללמוד מהסתכלות סביבנו. אחוז הנשים העניות (70% מהעניים בעולם הן נשים); שיעורן הנמוך במעגלי קבלת ההחלטות; משכורתן הנמוכה באותה עבודה; מילת נשים; כניסת נשים למעגל הזנות בגיל הממוצע של 13 (מתוך בחירה מקצועית, כמובן…). ואלה רק דוגמאות על קצה המזלג. הלב, שלי לפחות, נחמץ.
ארכיון הרשימות בקטגוריה "פמיניזם"
קרוא וכתוב 
המהירות בה פרי הבאושים הקרוי פוסט פמיניזם בא לעולם. כאילו הפמיניזם הוא לא יותר מזרם אמנותי קצר מועד שצמח ודעך יחד עם פיזור הקבוצה שהגתה אותו.
עוד רחוק היום בו אכן נוכל לדבר על פוסט פמיניזם. כפי שכתבתי כבר יותר מפעם אחת, התנועה הפמיניסטית החלה לגסוס ברגע שנוצרה. הדיכוי הפאטריאכלי בעולם בו אנו חיות כל כך עמוק ומושרש, שמה שנקרא פוסט פמיניזם הוא למעשה הניצול הגרוטסקי של תעשיית המין האופנה והניתוחים הפלסטיים את שחרור האישה. שאחת מנציגותיו הנוראות ביותר היא ג'נה ג'יימסון – מעצמה כלכלית של כוכבת פורנו שרואה את עצמה כאשת עסקים מהמעלה הראשונה.
עצוב, מקומם, מעורר חלחלה.
שחרור האישה היחיד שקיים היום הוא שחרור האישה לצרוך את מה שמוכרים לה. אני את הלוקשים האלה כבר מזמן לא קונה.
שהדו"ח המפליל הראשון על הפרות הוראות האמנה והתנכלות לזכויות הנשים יהיה על מדינת ישראל. ללא קשר למה שמתרחש בחלקים אחרים של העולם. כל האמנות האלו יופעלו בראש ובראשונה בצורה פוליטית -ז.א נגדנו
של בן דרור ימיני
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/974/507.html
חדשות מהמזרח התיכון היום וראה על נשות לבנון. לא להאמין שלושת רבעי חוו פגיעות גופניות. אין דין אין דיין. בתי דין דתיים. חטיפות אונס חוסר זכויות מזעריות. זו הארץ המתקדמת ביותר בעולם הערבי. ראה מילת נשים בכל מצרים. ראה כליאת הנשים בסעודיה. אכן מעניין מהיכן יופיעו התלונות הראשונות-בפי שאמרת-כתבת
הכנסו לרשת תחת השם שבעלת הבלוג בנדיבותה נתנה. מעניין. עברו על ארצות ערב והסתיגויותיהן. תהנו ביחוד מהודעת עירק שחתימתה על המסמך אינה מהווה בשום פנים ואופן סימן ליחסים עם ישראל. גם לצרפת המון המון הסתיגויות וכך להרבה ארצות אחרות. כל העסק נראה רע זו כביכול הצגה גרועה וזילות של עצם המושג אמנה בין לאומית. חבל שבעלת הבלוג מעירה על ארה"ב. לי המוגבל והחשדן נראה שארץ זו שלא חתמה היא אחת הארצות היחידות בעולם שמכבדות את חתימתן.
כשכתבתי את הרשימה עבדתי עם דף שבו ההסתייגויות הופיעו רק אחרי רשימת המדינות המאשררות והחותמות, עכשיו מצאתי דף ישיר. אכן, ארוך כאורך הגלות, כפי שכתבתי.
על חיסול אוגדן בלוגים זה. כאן באמת מתאימה האמירה חבל על מה שאבד ושאינו עוד בנמצא.
אתמול פרופ' עדה יונת אמרה בטלוויזיה שהיא לא מסכימה עם האמירה הפמיניסטית: "מה שמטריד אותי", אמרה יונת,"שהרבה נשים במעמדי ובגילי אומרות אני לא יכולתי להתקדם כי הייתי אשה."
אבל אחת ההחלטות השנה לתת פרס נובל לעדה יונת הייתה בגלל שועדת פרס נובל השנה נפתחה לנשים. ההחלטה הייתה גם מצוינות מחקרית וגם הועדה נפתחה השנה לנשים.
ולדעתי זהו הישג מאוד חשוב בועדת פרס נובל.
הרי פרופ' יקיר אהרונוב לא קבל את פרס הנובל לפיזיקה השנה למרות שהשנה זה 50 שנה לאפקט אהרונוב בוהם ובוהם עבד עם אלברט אינשטיין.
כל התחזיות הראו שאהרונוב צריך היה לקבל את הפרס.
השנה ועדת פרס נובל החליטה לתת פרסי נובל יותר לנשים (ראו למשל פרס נובל לרפואה ופרסים אחרים). ולכן עדה יונת שהיא אמנם בדרגה של אהרונוב זכתה השנה בפרס ולא אהרונוב.
מה שעדה יונת אמרה, שהיא מסרבת שירתמו אותה למאבק הפמיניסטי… זה מכעיס אותי מאוד. למרות שפגשתי את עדה יונת ודברתי איתה והיא מאוד חביבה.
לנשים בפירוש קשה להתקדם בכל המעמדות ודופקים אותן – החל מרמת הניקיון ועד לרמה הגבוהה ביותר.
ובמדינות מתפתחות המצב הוא נורא.
במדינות מערביות אפילו מעמד האשה הוא פשוט מכפיר. ואני במקרה באה מתחום שהוא יותר מדעי. היו תקופות שהייתי הולכת לכנסים מדעיים בחו"ל והייתי פשוט האשה היחידה בכל הכנס. ומה היה קורה אילו לא הייתי באה? אפשר לחשוב שהצלתי את המין הנשי…
וזה העולם המערבי שהלך בעקבות המסורת הפרוטסנטית.
אז גם כאשר לכאורה מדובר בנשים "חופשיות" לגמרי, כלומר נשים שלא צריכות לבקש מהבעל רשות כדי לצאת מהבית ונשים שלכאורה הן שוות זכויות במדינה שמצהירה על עצמה שהיא נאורה… הנשים הן לרוב מופלות.
ואם אשה סוף סוף אחרי 45 שנה זוכה בפרס נובל בכימיה אז העולם בבעיה. למרי קירי היה רומן עם פול לנג'בן והשוודים רצו לבטל לה את פרס הנובל בכימיה בגלל הרומן והיא סרבה ובאה לקחת את הפרס… (ראו המאמר שלי בידיעות).
ידעתן שהמלחמה לא תהיה קלה ויקמו עליכם שובניסטים טיפשים שינסו להקטין אותכן ולמרות זאת נתתם ואתן ממשיכות לתת פייט, התפקיד של גבר הגון הוא להיות בצד של הנשים ולעזור להן במאבק(כמובן שהמאבק צריך להיות מונהג על ידי נשים).
יקומו עליכן, ונתתן במקום נתתם.
ואין צורך להתנצל על הפמיניזם, וגם לא לצדק אותו בעזרת ספירת עניות.גם אם היו 50% עניות (זו המטרה, לא ?) עדיין היה צידוק מוחלט לפמיניזם כפעילות. איך שאני רואה את זה, התגלית הגדולה של הפמיניזם היא שיש הטיה שיטתית וחוצת תרבויות נגד נשים, ושפעילות של גברים למען הנשים שקרובות לליבם – שיכולה כמובן להגיע מאד רחוק (וההקטנה והביזוי שלה הם שגויים, לדעתי) – לא עושה את העבודה. בקיצור, מעתה ועד עולם נדונו לחיות ביקום שיש בו את גדודי השאהידיות מלימודי המגדר, כשירות חברתי הכרחי לגמרי. זו לפחות הגרסה שאני מתכנן ללמד את הבנות שלי.
נדמה לי שהבעיה הגדולה של התנועה הפמינסטית _במערב_ היא שהיא מטיפנית, ואני מתכוון למטיפנות במובן היבש והאובייקטיבי.
את העקרונות הרי כבר קיבלנו: נשים לא פחות חכמות, לא פחות יכולות, לא פחות שוות.
מה שנשאר זה היישום, כלומר החברה נדרשת לשפר את מידותיה.
וזה קשה.
נתבונן בכמה קמפיינים חברתיים:
– חיסכון במים
– אלכוהול שותה לך את החיים/כבוד
– בטיחות בדרכים
כל הקמפיינים האלו תועלתניים, והם מכוונים יותר ל'אל תעשה' מאשר 'עשה'.
אבל יש גם קמפייני 'עשה' לא תועלתניים:
– צו פיוס
– עובדים זרים
– קבלת השונה (להט"בי)
אך ה'עשה' כאן מסתכם, פחות או יותר, בשינוי תחושות.
אפשר להסיק שבניגוד לתנועות עולמיות אחרות, התנועה הפמינסטית היא כמעט אנרכיסטית — היא רוצה לשנות את ההרגלים והמנהגים של החברה. אבל תנועות אנרכיסטיות לא קוצרות פופלריות, ולכן אין להתפלא על פוסט-פמניזם שבא גם מצד נשים.
בשורה התחתונה: צריך להכיר בקושי העצום שאיתו מתמודדת התנועה הפמניסטית, ולצפות שהשיפור ימשיך להיות איטי.
נעמה: אאל"ט, צבי טריגר מביא ב'ללא מילים' את הסטיקר הנפלא,
I'll be a post-feminist in a post-patriarchy
גלי: אפשר בהקשר הזה גם לצטט את ראש ממשלתנו היחידה – גולדה – שאמרה שהיותה אישה אף פעם לא הפריע לה להתקדם.
היא רק שכחה שהיא לא הגיעה לתפקיד ראש עיריית תל אביב רק בגלל שהמפד"ל הטילה וטו על מועמדת אישה.
(ועכשיו כשאני חושב על זה, נדמה לי שגם האנקדוטה הזו לקוחה מ'ללא מילים')
מאמר מאד מעניין.
נהנתי לקרוא.