קרוא וכתוב

"'השאלה היא,' אמרה אליס, 'אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל-כך רבים ושונים.'
'השאלה היא,' אמר המפטי דמפטי, 'מי כאן האדון – זה הכול'."
(לואיס קרול, מבעד למראה ומה אליס מצאה שם).

מאגר "וולנטרי"

תעודת זהות היא כמעט מוצר עובר לסוחר בישראל. פקיד הבנק דורש שנציג אותה; בכל עסקת אשראי אנו נדרשים לתת את מספרה ולפעמים אף להציג את התעודה עצמה. לפני הכול, צריך להגיד משהו על שמה. התעודה הכחולה הזאת (למיטב זכרוני, איבדתי את העטיפה) איננה תעודת ה"זהות" שלנו. הזהות שלנו רחבה ומורכבת הרבה יותר מהמספר, התמונה ושאר הפרטים המצוינים בה. זוהי תעודת זיהוי והעובדה שהיא מכוּנה תעודת זהות אומרת משהו על החשיבות המוקנית לה. את הישראלים זה אולי יפליא, אבל לא בכל מדינה היא נהוגה. בבריטניה, למשל, יש ויכוח מתמשך מזה שנים על כוונת הממשלה להכניס לשימוש תעודות זיהוי (בעקבות גל הטרור הבינלאומי), המעוררת התנגדות ציבורית רבה. עצם הרעיון שעל האזרח להזדהות בפני רשויות השלטון על-פי דרישתן איננו מובן מאליו שם ונתפס כפגיעה בפרטיות. תעודות זיהוי הן נדבך במשטור היחסים בין האזרח למדינה, ובישראל הן משמשות גם לצרכים סגרגטיוויים וביטחוניים. גם אחרי שרישום הלאום נמחק מהן (אך נשאר על כנו במרשם האוכלוסין). וזה עוד לפני שאומרים משהו על הנתונים הביומטריים.

כבר נכתב רבות על חוק המאגר הביומטרי, שהתקבל אמש בכנסת. הנוסח המתוקן מדבר על מאגר "וולנטרי", כפיילוט. גם על הקמת בית סוהר פרטי דיברה המדינה כעל "פיילוט". התוצאה ידועה: בג"צ פסל את הפרטת בתי הכלא ולמדינה זה יעלה מיליונים. כך גם הקמת מאגר ביומטרי "וולנטרי", שלאחר שיישפכו עליו כספים כמים קשה יהיה לראות איך המדינה תיסוג ממנו (מבלי שבג"צ יכפה זאת עליה). מדובר ב"וולנטריות" המטילה על האזרח סנקציות אם אינו בוחר כמצופה ומחייבת כניסה בנסיבות מסוימות. (החוק אוסר על אפליה בין אזרחים בעניין זה, כך שאם יהיו מדינות שיחייבו דרכון ביומטרי לשם כניסה אליהן התרופה שתתן המדינה היא הנפקתו לאזרח אף אם סירב להיכנס למאגר. נפלא לראות שהמדינה דוגלת לפתע באי-אפליה. אולי אפשר להרחיב את זה קצת לתחומים נוספים?). במחשבה שנייה, אין מתאים מלדבר על "וולנטריות" כזאת בחוק האח הגדול. אבל הבנתי שהיום יש דור שבשבילו "האח הגדול" זאת התכנית בטלוויזיה, לא משטר האימים ב-1984 של אורוול.

עוד וולונטריות

הידיעה ששודרה ברשת ב', שעל-פיה בביתו של השר אהוד ברק הועסקה מהגרת עבודה באופן לא-חוקי, לא הוכחשה על-ידו. רק נאמר שעבדה באופן מזדמן וכיום שוב איננה מועסקת אצלו. יש לי הרגשה שהסיפור הזה יחליק מברק כמו מטפלון. לא חשוב שעל פרשיות כאלה בדיוק התפטרו במדינות אחרות שרים מהממשלה (או לא מונו אליה מלכתחילה, לכשזה נודע).

מעניין שטענת ה"וולנטריות" נשמעת גם בהקשר של מהגרי עבודה ועשיקתם. הנה הזדמנות לדון בה. זוהי הטענה שמהגרי העבודה נכנסו לארץ בתנאים ידועים [נניח] ומכיוון שכך, נתנו את הסכמתם לתנאים שבהם הם מועסקים. זהו טיעון נפוץ שאני שומעת גם מחלק מהסטודנטים בתחילת השנה. הפרכה מצוינת של הטיעון הזה מצויה במאמרו של פרופ' גיא מונדלק – "עובדים או זרים בישראל? 'חוזה התשתית' והדפיציט הדמוקרטי" – שבו הוא מראה שכאשר מדובר ב"עובד זר", עוברות הזכויות הנלוות לסטטוס העובד קומודפיקציה ונעשות למוצר סחיר המעוצב על-פי כוחות השוק. (מובן שתהליך זה, כדרכם של תהליכים, אינו נעצר בגדרי ה"זרים" ופולש אל כלל יחסי העבודה במשק. מומלץ בהקשר זה לקרוא את הגיליון החדש של 'ארץ אחרת', המוקדש לתופעת עובדי הקבלן – נ"כ). מונדלק מבקר את "טיעון ההסכמה" הן מתוך דיני חוזים, הן על בסיס הנחות חוץ-חוזיות. באנלוגיה לדיני החוזים, התניה על זכויות אלה בעת ההתקשרות פוגעת בתקנת הציבור או שאינה חוקית, ותוכן ההתקשרות יכול שיהיה מקפח. וכמובן, יש זכויות אוניוורסליות שלא ניתן לשלול או להתנות עליהן. יש אפילו קומץ זכויות שמקובל לטעון שגם בעל הזכות עצמו אינו יכול לוותר עליהן. כלומר, שהן אינן ניתנות להפקעה במובן החמור של המִלה. לדוגמא, אדם אינו זכאי למכור עצמו לעבדות. בבג"צ "הסדר הכבילה" שלימדתי בשיעור של אתמול, קבע השופט חשין שהסדר זה הוא מעין עבדות מודרנית. השופט אדמונד לוי, שכתב את פסק-הדין, אומר שם: "אין לגזור מאותו היתר כניסה לצורך עבודה שנתנה המדינה בידי העובד הזר, הרשאה בלתי-מסויגת לפגוע בזכויותיו. העובד הזר אינו נכנס בשערי המדינה ומשיל מעליו את אנושיותו וזכויותיו היסודיות. אף העובדה שאין מוטלת על המדינה חובה לקלוט לתוכה עובדים זרים, אין פירושה כי משמחליטה היא לעשות זאת – רשאית היא לעשות זאת בכל תנאי. לכן, אף אם נקבל כי זכויותיו של העובד הזר אינן כזכויות הנתונות לאזרח, רבותא מעטה בלבד בכך לענייננו, שהרי הזכויות שנפגעות בעטיו של הסדר הכבילה למעסיק, נובעות מאנושיותו של הפרט, וממילא אינן משל המדינה לתת או לשלול".

פתרון?

אבל מי יודע, אולי במשפט התורה – שהבוקר שמענו ששר המשפטים מבקש להשליט עלינו בתורת השלבים עד שנזכה ותקום לנו כאן מדינת הלכה – יימצא פתרון גם לשאלת הוולנטריות, בשני המקרים. במשפט התורה, עד כמה שאני מכירה אותו, שולחים עבד לחופשי אחרי 7 שנים ואם הוא מתעקש להישאר רוצעים את אזנו. זוהי משמעות המושג "עבד נרצע". ואילו בהסדר הכבילה, כפי שכותב חשין באותו בג"צ, "רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם וכבלה את ידיהם ורגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק ש'ייבא' אותם ארצה".

(בעניין מדינת הלכה – הלכה המדינה וכו': מצטערת, אי-אפשר להתייחס לכול. בינתיים אפשר לחפש את ספרה של מרגרט אטווד 'מעשה השפחה', כדי להתכונן. ואולי גם להזכיר לשר המשפטים(!) שעל-פי פסיקת בית המשפט העליון, אפרופו מדינה יהודית ודמוקרטית, הפרשנויות הקבילות היחידות ל"יהודית" הן אלה שעולות בקנה אחד עם "דמוקרטית". אם כי עו"ד שהתמחותו מיסים, כמו שר המשפטים שלנו, יוכל אולי להוכיח שגם הריבוע הוא בכלל עגול).