קרוא וכתוב

מתברר שבין התאריכים העגולים והחצי-העגולים שהתרכזו להם השנה, מציינים החודש גם 25 שנים לאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים. ללא קשר או עם, בסוף החודש (27-29 בדצמבר) מקיים הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל כנס במלאת עשור לבג"צ העינויים. הכנס יתקיים אחה"צ ברמת-גן (27-28.12) ובירושלים (29.12), בעברית ובאנגלית (בהתאמה). התכנית כאן (PDF).

הרקע לבג"צ: מקו 300 ופרשת נאפסו עד ועדת לנדוי

הורתו של בג"צ העינויים בפרשת קו 300 ובפרשת נאפסו. תקציר למי שעוד לא נולדו אז:
בקו 300 נרצחו בהוראת ראש השב"כ שני מחבלים שנתפסו בחיים בעקבות פיגוע חטיפת אוטובוס. מרוצץ הראשים היה אהוד יתום, לימים חבר כנסת מטעם הליכוד. לציבור דוּוח כי כל ארבעת המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך צילום של אלכס ליבק שפורסם בחדשות, הראה את השניים מוּצאים בחיים מזירת הארוע. בעקבות הפרסום, שעורר סערה ציבורית, הוציאה הצנזורה באופן חסר תקדים צו סגירה לחדשות ונפתחו הליכים משפטיים שהסתיימו כעבור כעשור בזיכוי מוחלט (רע"פ 1127/93). [עד שניתן פסה"ד כבר נסגר חדשות לצמיתות, אף כי לא ע"י הצנזורה ומסיבות אחרות]. עבודתה של ועדה שהוקמה כדי לחקור את הפרשה שובשה קשות ע"י אנשי השב"כ ששיקרו והדליפו במצח נחושה, ולא היססו לטפול אשמה על איציק מרדכי (הקצח"ר דאז) כאילו הוא הורג המחבלים. בסופו של דבר פּוּצצה הפרשה מבפנים, ע"י כמה בכירי שב"כ שתבעו מראש הארגון להתפטר. זה סירב והם פנו בעניין ליועץ המשפטי לממשלה. ראש השב"כ טען כי פעל "ברשות ובסמכות"; על המשנה לפרקליט המדינה (דורית בייניש) הפיץ השב"כ שמועות כאילו קיימה רומן מחוץ לנישואים; היועמ"ש (יצחק זמיר) שהודיע עוד קודם על רצונו לפרוש הוחלף מיד ביועץ נוח יותר לרשויות (יוסף חריש); ובאופן חסר תקדים חנן נשיא המדינה (חיים הרצוג) את אנשי השב"כ המעורבים טרם משפט, על-מנת למנוע אותו.

בפרשת נאפסו הועמד לדין הקצין הצ'רקסי עיזאת נאפסו בגין ריגול ובגידה. נאפסו טען כי ההודאה הוצאה ממנו בעינויים וכי איש השב"כ יוסי גינוסר בדה ראיות נגדו. ערעורו לבית המשפט העליון, שהוגש לאחר שהפרקליטות הצבאית השתכנעה שאכן הופעל עליו כוח, לא נדון לגופו, שכן הוסכם לקבל את הערעור ולזכּותו ברוב הסעיפים. נאפסו שוחרר.

שתי פרשיות אלו במשולב הביאו להקמת ועדת לנדוי לחקירת שיטות החקירה של השב"כ. התברר בה שבחורינו המצוינים מהשב"כ עינו באופן שיטתי עצורים ושיקרו באופן שיטתי בבתי-המשפט לגבי שיטות החקירה שהפעילו, במה שמכונה "משפטי זוטא" (הליך מקדמי שבו טוען הנאשם כי ההודאה הוצאה ממנו שלא כדין, עוד בטרם ניגשים לדון באישום העיקרי נגדו). הוועדה גינתה בתוקף את התנהגות השב"כ, אך שוכנעה על-ידי אנשיו כי הגבלת שיטות החקירה לפרקטיקות המוּתרות במשטרה יחבלו באפשרות להשיג מידע הנחוץ לסיכול פעולות טרור עתידיות. הוועדה אימצה, אפוא, את הגישה שעל-פיה ימוּסדו הנחיות לשימוש ב"שיטות חקירה מיוחדות" כאשר אלו חיוניות לשם סיכול טרור. שיטות אלה פורסמו בחלקו השני והחסוי של דוח הוועדה וכללו הפעלת לחץ פסיכולוגי וכן מה שנודע מאז בשם הקוד הכללי, שנכנס לפנתאון הלשוני – "לחץ פיזי מתון". הרעיון היה לבסס את ההצדקה המשפטית לשימוש בלחץ כנ"ל על הגנת הצורך בדיני העונשין: מניעת נזק גדול יותר תקנה לחוקר הגנה בפלילים. הנחת הוועדה היתה כי אם שימוש בכוח ייעשה תחת הפיקוח שהיא דרשה, ניתן יהיה להכילו ולהימנע מ"הפרזה" בו. דוח לנדוי זכה לביקורת חריפה. בין השאר, על כך שלמרות שהוועדה הצהירה כי שיטות שהן בגדר עינויים הן אסורות, הרי למעשה נתנה הכשר לעינויים, האסורים לחלוטין במשפט הבינלאומי. כמו-כן נטען כי הגנת הצורך היא הגנה כנגד אחריות בפלילים וככזו נבדקת לאחר מעשה בנסיבותיו האינדיווידואליות של כל מקרה, ולא מספקת בסיס לסמכות ממשלתית לפגוע בזכויות. למעשה, שימשה הגנת הצורך כ"קארט בלאנש" להענקת חסינות מראש ובאופן גורף.

בג"צ העינויים

במשך שנים הוגשו עתירות לבג"צ נגד שיטות החקירה של השב"כ. בג"צ דחה ודחה את הדיון עד שנאלץ לקיימו. בפסק דינו (5100/94) קבע בג"צ, בדחותו למעשה את המלצות ועדת לנדוי, כי לשב"כ אין סמכות חוקית להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, החורגים מכללי החקירה "הסבירה וההוגנת" והגורמים סבל לנחקרים; כי בהיעדר חקיקה מפורשת, הסמכות המוקנית לחוקר שב"כ היא כשל חוקר משטרה ולכן שימוש באמצעים פיזיים איננו חוקי; ופסל ארבע שיטות חקירה ספציפיות כחורגות מחקירה "סבירה", אף כי התחמק מלקבוע כי הן בגדר עינויים. בג"צ השאיר פתח להשתמש בלחץ פיזי באופן העולה בקנה אחד עם הגנת הצורך בדיני העונשין. כלומר, אם יוכח בדיעבד כי השימוש היה נחוץ על-פי העילות המותרות בחוק להגנה עצמית או להגנה על הזולת. השינוי החשוב במצב המשפטי – מעבר לקביעה של היעדר סמכות ופסילת שיטות ספציפיות – הוא בביטול ההגנה שנתנה ועדת לנדוי מראש לחוקרי שב"כ, כאילו הקנתה הגנת הצורך סמכות להפעיל לחץ פיזי תוך פטירה מאחריות מראש. בג"צ קבע כי הגנת הצורך כהגנה בפלילים יכולה לקום, גם במקרה זה, רק באופן אינדיווידואלי ולאחר מעשה. בג"צ לא פסל את האפשרות שסמכות חקירה כנ"ל תוקנה בחקיקה מפורשת (רעיון שגובש לאחר מכן להצעת חוק שלא הבשילה); אך ספק אם חקיקה כזאת, המתירה למעשה עינויים, תעלה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד נקבע כי היועמ"ש רשאי להוציא הנחיות ובהן פירוט מתי יהיה מוכן שלא להגיש תביעה. הנחיות כאלה אכן הוצאו והן מהוות למעשה את הבסיס למה שמכונות "חקירות צורך".

השופט לנדוי חשב כי הוא מגביל את השב"כ ומונע עינויים של ממש. ההנחה היתה שבכל מקרה ישתמשו בכוח, ומוטב להגבילו ולא להעלים ממנו עין. בפועל זה איפשר החלקה במדרון חלקלק שבג"צ ניסה לשים לו סכר. דא עקא, שגם בפסיקתו לא נקבעו במפורש הנסיבות שבהן יכולה לחול הגנת הצורך. ויש טענה שההנחיות שהוזכרו לעיל אף השיבו במידה מסוימת את המצב לקדמותו. על הקשר בין בעיות אלה לבין ההצדקה לאיסור מוחלט על עינויים, כהצדקה הכרחית מסדר שני, כתבתי כאן.

כשניתן פסק-הדין בבג"צ העינויים שהיתי באוניברסיטת Essex בבריטניה, בהשתלמות קצרה על זכויות-אדם. אני זוכרת שפגשתי את אחד ממשתתפי ההשתלמות, מאמנסטי נדמה לי, אחרי שקראתי באינטרנט את החדשות ובישרתי לו עליהן בשמחה רבה. הוא כבר ידע. איך? שאלתי; תשובתו זכורה לי עד היום: good news travel fast. אחר-כך סיפרתי למשתתפים שבנימין נתניהו הגיב לפסיקה באמרה האלמותית "כאן זה לא הולנד". המשתתפים ההולנדים, שהיה להם שם ייצוג נאה תרתי משמע, נהנו במיוחד.

אבל השמחה היתה מוקדמת. אמנם, פסיקת בג"צ חשובה מאין כמותה בכך שניתנה קביעה ברורה לגבי המצב המשפטי בעניין. היא מהווה מעין קו פרשת המים. אך בנוסף לקשיים שהוזכרו לעיל, עם או בלי קשר, שבוֹת ונשמעות מאז טענות על הפעלת לחץ ועינויים בחקירות השב"כ. על חלקן תוכלו ודאי לשמוע בכנס, בנוסף על דיון בהיבטים שונים של הבג"צ ושל עינויים בכלל. במושב שאני מנחה, למשל, יידונו בין השאר 'חקירות בבידוד מן העולם (incommunicado) – כשהחריג נהפך לכלל' (בעצם מקרה פרטי של מה שקרה עם ההיתר לענות בנסיבות מיוחדות), והשאלה 'האם עינויים "עובדים"'. אתם מוזמנים.

עוד בנושא:
איך בוחנים כלל
"תנועות הידיים המגוננות על הראש"
איך הופכים עינויים לחוקיים