אתר האינטרנט של ה-BBC פירסם שאלה לקוראיו (אחת מהדרכים של אתרי אינטרנט לתת לגולשים את "זכות הביטוי") בנוסח: "האם יש להוציא להורג הומוסקסואלים?", שאלה שהביאה לדיון בגבולות חופש הביטוי ובחובות האתיקה התקשורתית. הרקע לשאלה הוא הצעת חוק באוגנדה שמבקשת לעשות בדיוק את זה. היא קובעת את עונש המינימום על העבירה למאסר עולם. אם המורשע הוא נשא HIV, עבריין סדרתי, בעל מרות על בן זוגו, או אם האחרון הוא מתחת לגיל 18 – העונש יהיה מוות.
במאמר שפורסם בגרדיאן, נטען כי הזעם צריך להיות מופנה לאוגנדה, לא ל-BBC, ומצדיק את האחרון מכוח חופש הביטוי. הרישא נכון, כמובן. אבל האם ה-BBC חף מכל עוון? האם לגיטימי להעמיד שאלה בנוסח 'האם להלקות נשים הלובשות מכנסיים?'; 'האם לסקול למוות נואפים?'; או 'האם היה מקום להשמיד יהודים בשואה?'. היכול אתר אינטרנט לרחוץ את ידיו משובל התשובות שהוא מזמין לשאלה הזאת, שחלקן ללא ספק ישיב בחיוב עד כדי הסתה לגזענות או לרצח? והאמנם עומדת כאן ל-BBC הגנת חופש הביטוי?
מוסכמת יסוד היא כי חופש הביטוי אינו מוחלט. כפי שכמעט אף זכות איננה מוחלטת. זכויות מתנגשות זו בזו, ובאינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, ולכן מגבילים אותן על-פי הצורך. הסתה לגזענות היא אחד הסייגים על חופש הביטוי, מתוך הכרה בכך שבני-אדם זכאים לחיות בחברה שבה לא מסיתים נגדם על רקע תכונה או שייכות קבוצתית זו או אחרת. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מגדילה ועושה, ומחייבת את המדינות שהן צד לה לחוקק חוקים האוסרים על הסתה כזאת.
יש עיתונאים, גם אצלנו, הנוטים להפיץ הבלים בדבר העיקרון "המוחלט" של חופש הביטוי. זוהי שטות מוחלטת, אף כי נחוצה אולי לחופש פעולה מוחלט שהם מבקשים לעצמם ולעיתוניהם. כפי שכותב נורם, מחויבות לחופש הביטוי איננה מחייבת עיתון ליברלי לתת מקום לדעות גזעניות, או בלוג לכאלה הגורסות כי טרור הוא מוצדק. יש הבדל חשוב בין להשתיק אנשים בעלי דעות כאלה לבין לסייע להם להביע את דעתם ולתת להם לשם כך בימה. באופן דומה, אוסיף אני, עיתונים גם לא נותנים לכל אחד מאִתנו לכתוב בהם, ולא חייבים לעשות כן, למרות שלכל אחת מאתנו עומדת הזכות לחופש הביטוי.
מובן שאיסורים משפטיים הם עניין לפרשנות. אך מעבר להם קיים גם מתחם רחב יותר של אתיקה. צִדה השני של חירות הוא תמיד אחריות; שאותה, כך נדמה, זנחו ב-BBC בפרסום השאלה.
עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי
קרוא וכתוב 
אני חושב שהדברים לא לגמרי מדויקים. חופש הביטוי הוא לגבי דעות, והוא אכן לדעתי מוחלט. הכרחי שהוא יהיה מוחלט, כי ברגע שהוא לא כזה, יש צורך מצד אחד לקבוע את הגבול, וזה בלתי אפשרי, ומהצד השני צריך לקבוע מי יקבע את הגבול. עקרונות בסיסיים של זכויות חייבים להיות מוחלטים, בדיוק כדי לא להיכנס למלכוד של "היכן הגבול", ומי מחליט היכן הגבול.
מצד שני אבל,
אין חופש ביטוי לגבי הצגת עובדות. כי או שהדבר הוא עובדה או שהוא לא. אין זכות בסיסית לשקר, אבל יש זכות בסיסית להביע דעה, גם אם מוסה הדעה לא נכון. הכחשת השואה עומדת במישור הזה. אין כאן מניעה של חופש הביטוי, אלא איסור (מוסרי לפחות) על הפצת שקרים ועיוות ההיסטוריה. כמובן שבדרך כלל זה הולך, במקרה הזה, עם מניעים גזעניים, אבל זה לא קשור לחופש הביטוי.
אפשר להגיד: "אני לא מאמין שהייתה שואה", השאלה הנכונה במקרה כזה היא לא עצם הדעה או האמונה, אלא מה מסתתר מאחורי האמונה הזו. יכול להיות שמה שמסתתר מאחורי המשפט היא גזענות, ואז הדעות הגזעניות הן שפגומות, ולא עצם האמונה או הצגת האמונה.
מנגד להגיד: "לא הייתה שואה" הוא דבר פגום. אין מדובר כאן בדעה, אלא בניסיון לשנות את ההיסטוריה, ולכן זה לא תקין.
להכניס את "היהודים בשואה", למקרה שמישהו מהקוראים חושב שלסקול נואפים או להלקות נשים זה לא מספיק נורא.
בכלל חשוב לכל טועני הטיעונים, בכל תחום, לא לשכוח להכניס את היהודים בשואה כמה שיותר, שהרי אין דרך טובה מזו – בכל תחום – להציג טיעון חזק, שאולי בלי היהודים והשואה הוא היה יוצא אנמי-משהו.
שעכשיו מצטערים שהציונות דחתה את תכנית אוגנדה (לא חשוב שזה בכלל היה בקניה).
אני חושב שזו דוגמה לחולשת הטיעון: עצם העלאת הנושא כבר הזמינה תגובה מהסגנון "חבל שאנחנו לא באוגנדה, לפחות היינו מוציאים להורג הומוסקסואלים". מכיוון שלא צריך לשאול את השאלה כדי לקבל תגובות כאלו (ע"ע הפגנות סגנון God Hates Fags סביב הלוויות של חיילים אמריקאיים) אני לא חושב שזה טיעון נגד הצגת השאלה.
זה לא סותר את האמירה שלזכות הביטוי יש מגבלות, וזה נכון להשתמש בחופש העיתונאי באחריות.
עצם העובדה שלא ראוי שהBBC יפרסמו שאלה כזו, לא אומר שזו אינה זכותם. חופש הביטוי אינו דן בשאלה מה ראוי לומר, אלא בשאלה מה מותר לומר. אם חופש הביטוי יקר לנו, ייתכן שעלינו לסבול גילויים בעייתיים שלו (כמו זה), כדי שלא נסבול מההשלכות של חסימתו.
אני מדגישה שורה אחת מהרשימה: "יש הבדל חשוב בין _להשתיק_ אנשים בעלי דעות כאלה לבין _לסייע_ להם להביע את דעתם ולתת להם לשם כך בימה."
מכאן שברור (ואם לא היה קודם – אז עכשיו) שהדיון הוא לא אם _מותר_ לבי.בי.סי אלא אם _ראוי_ לו. אכן זכויות מגינות גם על מה שלא ראוי או נכון לעשות (באנגלית זה נשמע יותר טוב, בגלל שני המובנים של right).
הנקודה שלי היתה אחרת: והיא שאם הבי.בי. סי לא היה מפרסם את השאלה, כלומר לא נותן בימה להומופובים, הוא לא היה פוגע בכך בחופש הביטוי _שלהם_. לכן לא נכון לחמוק מהדיון המוסרי על ה"ראוי" אל חופש הביטוי של הבי.בי.סי וגולשיו, כאילו היה נפגע לולא היתה מועלית השאלה. ומן הצד השני, יש לקחת בחשבון גם את זכותם של הומואים (במקרה הזה) לא להיות חשופים להסתה נגדם.
האם אמירה לפיה במצב דברים מסוים חובה להפר חוק, או לא לציית לפקודה חוקית, אך לא מוסרית או נוגדת הלכה צריכה להיות מוגנת על פי עיקרון חופש הביטוי שאם כן אזי הסנקציה נגד ישיבת ההסדר בשל התבטאות הרב נוגדת את חופש הביטוי.
מעניין שאף אחד לא העלה את ההיבט הזה לדיון.
כאשר פניתי בעניינו של עידן לנדו שפשוט עבר על החוק כשהסית לסירוב שירות צבאי בעת מלחמה-כתב לי המשנה לפרקליט המדינה שבשל ההגנה על חופש הביטוי אפילו חקירה לא תיפתח.לאור מבחן זה איני יכול להבין מדוע השאלה אם יש להכות נשים המתלבשות "בפריצות" לא לגיטימית ושאלה כמו האם יש לסרב להתגייס לשירות צבאי לאור פשעי המחמה בעזה תיחשב כלגיטימית בתכלית.
נראה לי שכרגיל צריך להיות חופש ביטוי מוחלט ואפילו לקריאות להפרת חוק והחריג היחידי הוא ביטוי מרגיז במיוחד להשקפתו של כל אחד-בקיצור הניסיון לגבש כללים הגיוניים עקביים ולאכוף אותם נידון לכשלון