התכוונתי להעלות הבוקר רשימה על בדידות בחג המולד ובכלל, שנכתבה אתמול בעקבות מאמר בגרדיאן. בינתיים הגיע אימייל מהקורא א', שביקש הבהרות לגבי צו ההגבלה שהוצא לשייח ראאד סלאח. אז פוסט הבדידות יידחה לכריסטמס עצמו, אם עוד תנוח עלי הרוח. וכאן ננסה לעזור לתהיותיו של א', שבתחילה חשב שזוהי הפעם הראשונה שבה הוגבל כך אזרח ישראלי בגבולות הקו הירוק [ממש ממש לא – נ"כ] ועכשיו שוב אינו בטוח שזה תקדים; שמבקש לדעת מדוע הצבא הוא שמוציא את הצו (במקרה זה אלוף פיקוד העורף) ולא בית המשפט? ומדוע אין הד בתקשורת לעניין זה, שמעורר אי-נוחות רבה?
התשובה לשאלה האחרונה תהיה הכי קצרה, והיא שאין לי מושג. אני לא אחראית על האג'נדה של "התקשורת"… לעומת זאת ארחיב מעט על תקנות הגנה (שעת חירום) שמכוחן הוצא צו ההגבלה, ועל מצב חירום בכלל ותקנות החירום המותקנות מכוחו, ונפקויותיו.
תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945
אלו הן תקנות מנדטוריות שהותקנו ע"י ממשלת המנדט הבריטי על-פי סעיף 6 לדבר המלך על ארץ ישראל. תקנות אלה היו לחלק מהמשפט הישראלי עם הקמת המדינה, מכוח פקודת סדרי השלטון והמשפט (PDF). פקודה זו אימצה את המשפט שנהג בארץ ישראל ביום 14 במאי 1948 וקבעה (בסעיף 11) כי הוא "יעמוד בתוקפו במידה שהוא עולה בד בבד עם פקודה זו ועם החוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה". האם חלו שינויים כאלה? עד היום רק שתיים מהתקנות הנ"ל בוטלו בישראל גופא: תקנה 111 לגבי מעצר מינהלי, שהוחלפה בחוק מדינה, ותקנה 112 לגבי גירוש אזרחים. כל יתר התקנות חלות בישראל גם היום. כולל אותן סמכויות המוקנות בהן למפקד צבאי. כך, אינני יודעת היכן בארץ מתגורר הקורא א', אך הבה נניח לצורך הדוגמא כי ברמת השרון. מחר עלול א' לקום בבוקר ולמצוא כי המפקד הצבאי המוסמך לכך הורה להכריז עוצר על מקום מגוריו, והדרך לעבודתו בת"א תהיה סגורה בפניו. כן, מפקד צבאי. כך גם לגבי צו הגבלת תנועה המחייב אדם מסוים להישאר בתחומי ביתו או ישובו, או אוסר עליו להגיע למקום אחר. התקנות כוללות, בין השאר, מערכת בתי-דין צבאיים המוסמכת לשפוט אזרחים ללא זכות ערעור, סמכויות חיפוש ומעצרים נרחבות, הטלת עוצר, הגבלת תנועה, הריסת בתים, איסור על פרסום ספרים ועיתונים, הגשתם לצנזורה ועוד ועוד. מכל טוב.
מצב חירום ותקנות שעת חירום
להבדיל מהתקנות המנדטוריות, קיימות בישראל גם תקנות חירום "סתם", המותקנות מכוח מצב חירום. כפי שאפשר לראות מהפקודה לעיל, על סדר היום של מועצת המדינה הזמנית עמדה, בין השאר, הכרזה על "מצב של חירום". מצב חירום אכן הוכרז וקיים בישראל מ-1948 ועד היום. הדרך בין ירושלים לתל-אביב עדיין חסומה, כידוע. עד לכניסתו לתוקף של חוק יסוד: הממשלה בגרסתו מ-1996 (בחירה ישירה), היה מצב החירום בתוקף כל עוד אינו מבוטל. החוק קבע כי ההכרזה היא לכל היותר לשנה ואפשר להאריך. והוא אכן מוארך מדי שנה בשנה על-ידי הכנסת. לפני כעשור עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"צ בדרישה לבטל את מצב החירום. למיטב ידיעתי העתירה תלויה ועומדת.
להכרזה על מצב חירום שתי נפקויות עיקריות:
1. מתן סמכות חקיקה לממשלה ("במצב חירום רשאית הממשלה להתקין תקנות שעת חירום…"). הממשלה יכולה להוציא חוקים היכולים לבטל כל חוק, אלא אם יש בו הוראה מפורשת שזה אינו ניתן (כמו בחוקי היסוד). הסמכות לחטט בתיקינו בכניסה לקניון או לקולנוע, לדוגמא, היא מכוח תקנות חירום. לפעמים אפילו תמצאו את הסמכות הזאת רשומה כהודעה לציבור בכניסה. כך גם הסמכות שניתנת לראש הממשלה ולשר האוצר להאפיל את מסך הטלוויזיה ולפרוץ אליו בהודעה נרגשת לציבור.
2. יש חוקים של הכנסת שתחולתם תקפה אך ורק כל עוד עומדת בתוקף ההכרזה על מצב חירום (מעין "חוקים רדומים"). למשל, מעצרים מינהליים.
עם זאת, יש להדגיש כי הכנסת יכולה בכל עת, ברוב חברי הכנסת, לבטל את תוקפן של תקנות חירום שהתקינה הממשלה. כלומר, לא ניטלת מהכנסת ריבונותה ועליונותה.
ועכשיו, למה? כלומר, למה לא משנים את המצב? למה לא מבטלים את התקנות המנדטוריות, מחליפים אותן בחוק ישראלי, מבטלים את מצב החירום וכן הלאה? שאלת 64 אלף הדולר. מן הסתם, כי זה נוח. נוח לרשויות שעומד לרשותן כלי שכזה. זאת על אף שכבר ב-1951, לאחר דיון בנושא מעצר מינהלי, החליטה מליאת הכנסת כי תקנות ההגנה מנוגדות לעקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית והטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להביא בפניה הצעות חוק לביטולן. הן לא בוטלו. והשאלה אילו אינטרסים, ושל מי, זה משרת תמיד מומלצת כדרך לקבל תשובה. בפוליטיקה ולא רק. התקנות הנ"ל היוו, בין היתר, בסיס חוקי לממשל הצבאי שהוטל על אזרחיה הערבים של מדינת ישראל (כן, בישראל עצמה, עד 1966). הנה סיבה לא לבטלן. ישראל עושה שימוש נרחב בתקנות ההגנה (שעת חירום) בשטחים, שמכוחן היא הרסה ואטמה מאות בתים, גירשה תושבים, החזיקה אלפים במעצר מינהלי והטילה עוצר וסגר על יישובים. אחת התוצאות המשפטיות של החלפת דברי חקיקה ישנים בישראל עצמה, תהיה שבעוד שהיום הם חסינים מביקורת שיפוטית על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מתוקף פסקת שמירת הדינים, תהיה חקיקה חדשה חשופה לביקורת חוקתית כזאת. בואו נראה איזו ממשלה תאפשר זאת. אל תעצרו את נשימתכם. "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום", כותב קרל שמיט במשפט הפותח את ספרו תיאולוגיה פוליטית.
יש לציין, לסיום, כי גם המשפט הבינלאומי מכיר בצורך במצב חירום ומסדיר אותו. למצב זה דרישות מהותיות ופרוצדורליות כאחת. עליו להיות, כלשון האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות, "שעת חירום כללית המסכנת את חיי האומה", ויש להצהיר עליו רשמית. במצב כזה מתירה האמנה למדינות שהן צד לה לגרוע ממחויבותיהן על-פי האמנה. עם זאת, ישנם סעיפים שלא ניתן לגרוע מהם; כלומר, זכויות שיש לקיימן גם במצב חירום. אם בוחנים שלוש אמנות – ה-ICCPR שהוזכרה לעיל, האמנה האירופית לזכויות אדם והאמנה האמריקנית לזכויות אדם – מצטיירות ארבע זכויות יסוד שלא ניתן לגרוע מהן על-פי שלושתן: הזכות לחיים, הזכות לא להיות נתון לעינויים או יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים, הזכות להיות חופשי מעבדות והזכות לא להיות נתון לענישה רטרואקטיווית. על כך מוסיפות חלקן זכויות נוספות שלא ניתן לגרוע מהן, כמו חופש המצפון והדת, הזכות להיות מוכר כאישיות משפטית, ועוד. יש להדגיש כי העובדה שזכות מסוימת אינה מנויה בין זכויות אלה אין משמעה כי מדינה שהיא צד לאמנה מסוימת רשאית לגרוע מכל היבטי הזכות.
כמו עם חוק זכויות היוצרים. היה החוק המנדטורי מ-1911. והוא הוחלף רק ב-2007. החוק הישראלי החדש שונה מהחוק הבריטי ומהחוק האמריקאי בסעיפים רבים ומדוע הוא שונה? יש קבוצות לחץ מגורמים רבים וכדי להבין למה ובאיזה סעיפים ואת השונות צריך להבין היטב במשפטים.
במעשה לא יבוא מפקד צבאי ויטיל עוצר על מקום מגורי בדיוק מאותה סיבה שבבריטניה לא עצרו עד היום אף אישיות ישראלית בכירה למרות החוק הבריטי המיושן. וגם כאשר הוצא צו מעצר נגד ציפי לבני הוא בוטל (בין אם מישהו חושב שזה מוצדק או לא).
הערה ראשונה המעבר בישראל בין רגיעה לחירום יכול להיות מהיר מאד וויתכן גם שתקיפת פתע לא תאפשר פעולות כגון הכרזה-כך שעצם קיום תקנות ההגנה הנדטוריות אינו פסול-המרתן בחוק ישראלי-אני בעד אבל מה יהיה ההבדל המהותי?
באשר לתקנות שעת חירום מתוצרת עצמית -אכן בעבר נעשה בהם שימוש שלא למטרתם וראוי לבחון את כל הסוגיה מחדש-לא סביר שזה יקרה כשלמדתי דיני חוקה לפני 30 שנה טענו את אותן הטענות -זה לא שינה כמעט דבר
הוא דווקא דוגמה שבה ההפעלה היא מידתית וסבירה. כלומר, אם זו דוגמת הנגד, אז הקייס נגד התקנות לשעת חירום קלוש.
בנוסף, הפעלת הממשל הצבאי כלפי הערבים (בישראל. עד 1966) היתה חלק ממאמץ יוצא דופן, כן לשמר אותם בתוך ישראל על אף עוינות מוצהרת, שאני משער שגם השב"כ המצומצם של אז לא התקשה לגלות. יש על זה לא מעט בספר של הלל כהן "ערבים טובים" שנכתב מנקודת ראות הפוכה למדי. בכל מקרה, הממשל הצבאי צומצם בתהליך הדרגתי ולא בבת אחת, עד כמה שידוע לי.
הרמיזה על שמיט-נאציזם-ישראל-גם נאציזם…
אנחנו במזרח התיכון, התיאוריה של שמיט פשוט לא תקפה כאן. בגרמניה קיימת אולי שאלה מיהו הריבון, והיא נבחנת על פי המצב המשפטי של הכרזה על שעת חירום. סבבה. אבל אנחנו כאן. פושעים מורשעים על פי כל חוק, משטר ותיאורטיקן שבין מרקש לפרספוליס. אבל הנקודה היא אחרת. יכול להיות שבתוך מערכת משפטית זהות הריבון ניתנת לאיתור בשיטה הזו. אבל במערכת טיפה יותר רחבה, זה בדיוק ההיפך. כל אידיוט יכול להכריז על מצב חירום, וריבון הוא מי שיכול לסיים אותו. ובקריטריון הזה, קל לראות שישראל היא אותו כל אידיוט, ואילו הריבון הם הפלסטינים.
לא אמרתי שום דבר על הוצאת הצו נגד סאלח, כן מוצדק או לא, כן מידתי או לא. ציינתי רק שזה היה הטריגר לאי-מייל שקיבלתי שביקש הבהרות, מה שהביא לרשימה הנוכחית.
הרמיזה להקבלה ישראל-נאציזם היא שלך בלבד. בכך שהבאתי מובאה משמיט לא היתה שום כוונה כזאת מצדי. המובאה היא מתפיסה תיאורטית. וכזאת יש לשמיט למרות שהיה ממשרתיו הנקלים ביותר של הנאציזם. המובאה, אגב, לא מדברת על "הכרזה" אלא על "הכרעה".
זה אקט הכרזתי, לא ? אני לא ניסיתי לומר ששמיט מתעסק בשאלה מי זה שמקריא את ההחלטה על מצב החירום לתקשורת.
אגב, יש כאן כל מיני אלמנטים סמנטיים חמודים יותר או פחות. אצלנו זה מצב חירום. כלומר רע. אצל האנגלים זה סטייט אוף אקספשן, כלומר נייטרלי, אצל שמיט אני לא יודע, אבל הוא הרי אשכרה קושר את החירום לניסים. אפשר להניח שמדובר במשהו טוב. לכן, אצל שמיט הריבון צריך להרבות בניסים, כלומר מצבי חירום.
אצלנו, לדעתי, ריבון נמדד ביכולת שלו לבטל ולמזער את מצבי החירום. אני חושב שזו גם רוח הפוסט שלך. ואם כך, הריבון הם הפלסטינים. ראאד סלאח 🙂
לשיטתך, הפלסטינים שולטים בחיינו – הם קובעים מתי יש מצב חירום ומתי לא. בתור "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בעלת "הצבא החזק ביותר באזור" (וגם המוסרי ביותר.. פחחח) – זה קצת עלוב, לא?
לא יודע אם שמת לב, אבל אנחנו הכוח הכובש את הפלסטינים ומדכא אותם. בפוסט הזה, נכתב (ואני מסכים עם הכתוב) שזהו האינטרס של הממשלה בישראל לתחזק את מצב החירום. פחות ביקורת, יותר כוח – מה רע?
מעבר לכך שקל יותר לשלוט על אוכלוסייה כשהיא במצב חירום (פיזית, רגשית ומשפטית).
אז, לא – אני לא מקבל את התזה שלך שהפלסטינים הם הריבון, זה קצת פתטי ושוב פעם מציג את ישראל כקורבן נצחי. זה לא אנחנו, מאסטר – זה הם.