קרוא וכתוב

"אבל הוא לבדו בין כה וכה" (נתן זך)

בדרך-כלל אני מקשרת מאמרים שאני מוצאת מעניינים לקריאה ב'סימניה' בטור הימני. אבל למאמר של ג'ונתן פרידלנד, מהעיתונאים הבריטים החביבים עלי, בגרדיאן – המתנה המושלמת? מה בדבר סוף לבדידות, ולא רק בכריסטמס – מגיע קצת יותר מזה.

ב-25 בדצמבר יהיו אנשים חולים וסובלים, כמו בכל יום, כותב פרידלנד. אך הרעיון שהם יעבירו יום זה בבדידות קשה יותר לעיכול.  אלא שהבודדים אינם לבד. יש הרבה מהם. על-פי מחקר שהוא מביא, אחד מכל שלושה אנשים מעל גיל 60 לא מדבר עם חבר או בן משפחה במשך שבוע ואחד מעשרה יכול להעביר כך חודש. לבדידות תוצאות הרסניות לא רק ליחידים הסובלים ממנה אלא גם לחברה כולה. מתברר שארגון הבריאות העולמי מדרג את הבדידות כגורם סיכון גבוה יותר מעישון במשך כל החיים, וחוקרים רואים קשר בין היעדר אינטראקציה חברתית לבין אלצהיימר, מחלה שעלותה הכוללת לחברה אסטרונומית.

פרידלנד מספר גם על יוזמות ליצור לאנשים חברה ולהפוך אותם לפעילים בכך. ואילו אני נזכרתי במה שכתב עוזי בנזימן במאמרו מתוקשרים מנותקים בעין השביעית*:

"המקום, לצורך העניין הנדון כאן, הוא הסביבה שבה החלק המפותח של האנושות פועל כיום. במציאות הזו אנשים מתקשרים זה עם זה באמצעות טכנולוגיות המתעדכנות ללא הפסקה ומאפשרות להם להיות מתוקשרים כל הזמן, בכל מקום – למשל, לשבת על החוף זה ליד זה ולסמס – ובכל זאת להישאר מנותקים. מנותקים מקשר אנושי, ממגע בינאישי, מהכישור לנהל שיח פנים אל פנים."

אני דווקא מחובבות האפשרות שמעמידה בפנינו הטכנולוגיה לסוגיה, ליצור כל מיני אינטראקציות וירטאוליות בלי לצאת מהבית. אבל התזכורת של בנזימן חשובה לאלה מאִתנו ששוכחים, לפעמים, שזה לא באמת תחליף לקשר האנושי ולמגע הבינאישי פנים אל פנים. שהטכנולוגיה המתוחכמת הזאת עלולה ליצור אשליה של קשר, שאינו אלא תקשור, המסתירה את הניתוק העמוק שמתחתיה.

שלא כפי שרומזת כותרת הפוסט, להיות לבד ולהיות בודד הם שני דברים מאד שונים. אמרה חביבה גורסת: "אם אתה חושש מבדידות – אל תתחתן". [הכוכבית שמופיעה לידה בספר מפנה להערה: "אימרה סימפטית, אבל זאת לא הסיבה היחידה. השתמש באימרה זו רק אחרי שכל השאר נגמרו לך". אפשר למצוא בספר כמה כאלה]. אבל כמו תמיד, יש בהומור גרעין של אמת רצינית. והאמת כאן היא שבעוד שאפשר להיות לבד ולא לחוש כלל בדידות, דווקא תחושת הבדידות כשמוקפים בחברה קשה יותר. אם היא תוקפת בתוך קשר קרוב היא עלולה להיות קשה מנשוא. בבדידות או בבדידות צועקת, אם לשאול את מילותיו של נתן זך. הבדידות הצועקת היא אולי התחושה שאינך מובן על-ידי איש, לבד או לא.  בדידות היא מחלה, לחזור למה שפתחנו בו. כנראה מתים ממנה. קץ לבדידות הוא מטרה יומרנית ללא ספק; כותרת סכרינית לכריסטמס. אך האפשר להביא לה מזור חלקי?

* ואם כבר הזכרתי את מאמרו של בנזימן, יש לומר שהוא חלק מפרוייקט עיתונות 2010 המשותף לעין השביעית ולכתב העת פנים. אני ממליצה במיוחד על מאמרו של יובל דרור, הבהלה לעכשיו.