הזמן (שעובר), ובעיקר המודעות לו, הוא מקור עיקרי לסבל האנושי. לכן מפליא שבני-אדם לא סתם נוהגים אלא אוהבים לציין תאריכים, ימי-הולדת ומעברי שנה. שלא לדבר על עשור (שכמובן מסתיים רק בעוד שנה). כל אחד מהם מציין את הזמן שחלף, על החמצותיו והישגיו, אך בעיקר את הזמן המצטמצם והולך שעוד לפנינו.
טוב, אולי לא כל-כך מפליא. מין דרך שכזאת לטשטש את הכּאוּב והבלתי-נתפס בהמון צבעי הסוואה ועוגות יומולדת, נשיקות ושמפניה. להפוך את מקור הסבל לחגיגה מתמשכת של הדחקה והתעלמות. כמו אינסוף סיכומי השנה והעשור שיצאו מכל החורים, המאיימים להטביע את האפשרות של אדם להרהר בשקט, בינו לבין עצמו, בסיכומים הפרטיים שלו, בתלי תילים של נייר, תמונות ומילים חסרות משמעות.
גאולה מהי? גאולה מהסבל. ולא סתם היא כרוכה, בדרך-כלל, בהשתחררות מהזמן ומושגיו האנושיים. אם היא באה עם תחיית המתים (חריגה מוחלטת מהזמן וכיוונו) – מה טוב.
מה יעשה מי שלא רק שאינו מאמין אלא גם לא מדחיק ומשכיח, ורואה נכוחה שכל יומולדת וכל שנה חדשה מקרבים אותו לקץ הבלתי-נמנע, שממנו אין חזרה? אולי מה שאומרת דליה רביקוביץ באחד משיריה האהובים עלי ביותר:
מַה שֶּׁנּוֹתָר לְאַחַר הַכְּאֵב הוּא הַסַּקְרָנוּת
לִרְאוֹת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,
מַה יִהְיֶה בַּסוֹף,
לְכֹל הַדְבָרִים הַיָּפִים.
אנשים כנראה זקוקים לתאריכים, בעיקר עגולים, מחזוריות וטקסים. אני מודה שאני ממש לא. אבל שתהיה לכם שנת 2010 מצוינת.
שיחה עם אבא יליד 1909
שאלה
מה תעשה בעוד 10 שנים ?
האיש לא נבוך
סחב עוד 25 חודשים
בחרת זמן מאד לא מיקרי לשלוח את הפוסט הזה 🙂
העשור התחיל ב1.1.2000
המעד בו העולם היה חייב לעמוד מלכת
באג-2000
נדמה לי שזה בדיוק 10 שנים
גאולה מסבל?
הקביעה שהזמן העובר הוא מקור הסבל האנושי קצת מופרכת,יש המון גורמים לסבל האנושי כמו מלחמות,מחלות,מוות,מצב כלכלי וכו'
כולם נורא אוהבים תאריכים עגולים. יש בזה קסם ונקודת ציון מועדפת. זה אולי מספביר את הטעות. הכל כך נפוצה ואני תוהה מדוע
המאה העשרים ואחת מתחילה בעצם בראשית 2001, העשור השני מתחיל בסיום 2010 (מתי חוגגים לילד יום הולדת כשהוא בן שנה, לא כשהוא בן 0
למועד הפרסום: קצת אירוניה עצמית עוד לא הזיקה לאף אחת.
לחשבון: מה שעלמה אמרה. המילניום התחיל ב-1.1.2001 ולא מתי ש"הכניסו" אותו. העשור הראשון לחייו של אדם מסתיים בסוף שנתו העשירית, לא בתחילתה. על הטעות _הזאת_ נכתב בלי סוף ב"תחילת" המילניום.
יונתן: אתה מעלה שתי נקודות. אחת, גאולה ממה? במובן העמוק, לדעתי, היא מסבל. שתיים, אין ספק שיש גורמים רבים (מדי) לסבל בחיי אדם. בעיני הזמן שהולך לכיוון אחד בלתי-הפיך משותף לסבל מכולם. אבל אם תקרא היטב מה שכתבתי, תראה שכתבתי שהזמן הוא מקור "עיקרי". עיקרי, לא יחיד או בלעדי.
שנתו הראשונה של אדם מסתיימת ביום הולדת 1! כשהוא בן שנה וחודשיים, הוא בן שנה ועוד חודשיים. כשהוא בן חודשיים, הוא בן 0 שנים ועוד חודשיים.
השנה הראשונה לספירה הסתיימה בתאריך (כל זה תאורתי) 31.12.00. אמנם לא הייתה שנת אפס אבל כל התאריכים בשנה הראשונה הם 0 שנים וכך וכך חודשים וכך וכך ימים. התאריך 1.1.01 הוא על כן שנה אחת ועוד יום, ולא היום הראשון בשנה הראשונה.
ההתעקשות על כך שתאריך זה הוא היום הראשון בשנה הראשונה יוצרת את כל הבלבול.
אגב, לשיטתך אנחנו עכשיו במאה העשרים.
מהכלום באת
והשאלה מה יהיה
בין לבין, אתה נוכח
לדעת שאי אפשר
עם בני אדם
ואי אפשר
בלעדיהם אבל אתה
לומד איך/למה/מתי
להיות חלש, לבכות
להיות חזק, לראות
סמוי מן העיין, לתת
מעצמך ללהטט
בקרקסים
הנודדים
בדרך
אל הכלום.
לזוטות..
השנה הראשונה לספירה הסתיימה ב 31.12.00
השנה הראשונה של העשור הסתיימה ב 31.12.2000
השנה השניה בסוף 2001, השלישית בסוף 2002 וכו' – עד העשירית, שהסתיימה בסוף 2009. מה לעשות שככה זה בחשבון, ולא גילינו שום דבר חדש היום 🙂
מסכימה עם האמביוולנטיות שלנו בני האנוש בעניין תאריכים, ובכ"ז, זה לא רק רע, ואם סובלים באמת, רוצים שהזמן יעבור כבר. אולי אנחנו פשוט סובלים 🙂
שנה אזרחית מצויינת!
1. אם נחתום את הדיון: כל שנה מסתיים עשור. השאלה היא ממתי מתחילים לספור. לכן, מי שהתחיל (אם בטעות ואם בכוונה תחילה) לספור את המילניום משנת 2002, יסיים את העשור בסוף השנה, ומי שמתייחס לספירה האמיתית, סיים את העשור אתמול (שנת האפס היא השנה הראשונה של כל דבר. לכן 2010, שנת ה-0, היא השנה הראשונה של העשור הבא).
2. לעצם הפוסט: כידוע, אנו חיים בהווה, אבל לא מסוגלים לתפוס אותו. למעשה, התודעה שלנו מורכבת מעבר ועתיד בלבד. אנו חיים בעבר וחושבים עתיד. זנון סיפר על חץ שהוקפא בזמן. החץ לא משנה את מיקומו. האם יש לו מהירות? כנראה שהמהירות, ויסלחו לי האריסטוטליים שבינינו, היא תכונה שתמיד יש לחץ, גם כאשר אין לה ביטוי חיצוני. אבל אנו לא מסוגלים לתפוס את האיכות של המהירות, אלא רק את הביטויים שלה – שינוי המקום במרחב. כך גם ההווה – אנו חיים רק בו, לא בעבר ולא בעתיד, אבל אנו לא מסוגלים לתפוס אותו. רק את הביטויים שלו במרחב – העבר והעתיד.
גאולה, כך מקובל לומר, היא נסיון לחיות בהווה. לכן המופע הפרמיטיבי שלה נדון לכישלון. לכן היא מסמלת שאיפה שלעולם לא תושג, בעולם הזה. לא סתם החב"דניקים, שמסתמכים על אנשים שידיהם רב להם בקבלה היהודית, רוצים משיח now. העכשיו הוא אימננטי לגאולה. הסבל כרוך בשניות התודעה, בעובדה שהיא יוצאת מחוץ לעצמה. ולמה אנשים אוהבים לציין תאריכים? כי זו גם בריחה מההווה, אפשרות להתרפק בערגה על ימים עברו. זה טוב? זה רע? או שזו תופעה אמפירית נטולת משמעות? יש הרבה תשובות מעניינות, מורכבות – מטבע הדברים, אך המקום כבר צר.
אסיים רק בדבריו של אלבר קאמי, שניסה לחיות ולהשלים עם ההווה הסיזיפי. לא לקוות ולחיות בעתיד, לא להתאבד ולחיות בעבר. לעמוד באומץ מול ההווה, הלא מושג, הלא יושג, ולדעת שזה מה שיש. להשלים עם העבר והעתיד, אך לא כמקומות מפלט, אלא כאספקטים של הווה. להפוך את העבר והעתיד לאספקלריא של ההווה.
איני נוהג לחגוג מועדים וימי הולדת ולסכם שנות עשור. איני זקוק לחגיגות כדי לטשטש את העובדה שזמני עלי אדמות אוזל "והעת כמו נר נגרעת" ומאידך אני מודה שבדרך כלל אני משתדל להתעלם מעובדת המוות -המודעות למוות אינה מסייעת לי בחי היומיום לא כרסן ולא כדורבן-יתכןמאד שאצל אחרים המצב שונה
גם סיכומי השנה שחלפה והעשור שחלף בדרך כלל מיותרים -ממילא אין לנו פרספקטיבה נאותה. מאידך בהחלט ניתן להשוות את החלומות שלא התגשמו את האכזבות שנערמו ולאחר שמשלימים עמם ופורקים את משא התקוות והציפיות, ההתמודדות עם הזמן האובד קלה יותר-פשוט מצפים למה שהוא מביא עמו מבלי לתכנן יותר מדי וכך חווים גם רגעים לא צפויים של אושר
מיכל,
השנה הראשונה לספירה, לפחות מבחינה רשמית (קרי, לפי לוח השנה הגרגוריאני), לא הסתיימה ב-31.12.0000 אלא ב-31.12.0001
למעשה בלוח השנה הגרגוריאני אין את התאריך 31.12.0000 משום שאין בו שנת 0. השנה שלפני 1 לספירה היא 1 לפני הספירה.
מי שהחליט להתחיל לספור משנת 1 הוא דיוניסוס אקסיגוס, נזיר שפעל במאה השישית לספירה שקבע את 01.01.0001 כתאריך המקביל לשמונה ימים להולדת ישו (Octave of the Nativity). כיום ההערכה היא שהוא נולד ככל הנראה קודם לכן.
אבל בשביל זה צריך להגדיר כל מצב לא רצוי כסבל ואז ההגדרה לסבל כל כך רחבה שאי אפשר באמת לדון בה.
באיזה מובן הזמן משותף לסוגי הסבל? ומדוע הוא מהווה מקור עיקרי(גם אם לא יחיד?)
לפי מה שעלה לי בראש מן הזמן הוא גורם מכיוון ולא ניתן לחזור אחורה בזמן ולכן לא ניתן לבטל גורמים מוחשיים יותר לסבל כמו מלחמות אבל באותה מידה גם אי אפשר לבטל דברים טובים שגורמים אושר,מבחינה זאת השמן הוא גורם בהוויה כולה לטוב ולרע ויותר מזה הוא גורם נייטרלי,הוא פשוט קיים ללא נטיה מיוחדת ליצור סבל או אושר.
דב – תודה!
יונתן – ראש וראשון, היותו של האדם הוויה זמנית, המסתיימת. ובשל כך אי-ההפיכות של ארועי חייו ותחושת ההחמצה המתעצמת. כולל "חלופותם" (היותם בני חלוף) של רגעי האושר (שבעיני הם, ויכולים להיות, אך ורק רגעים, אבל זה אולי פאק בייצור שלי). ההסתכלות על הזמן כעל גורם נייטרלי רצויה מאוד, אני מסכימה. רק קשה…
אני לא חושבת שכל מצב לא רצוי הוא סבל, אבל בה בעת לא חושבת שגאולה היא שחרור מכל דבר לא רצוי. לחלוטין לא. גאולה היא מתפיסה או קיום שגורמים לנו סבל. לכן צריך להיגאל ממנו.
מעניין הדיון שמתפתח כאן סביב הפרט הכי שולי בפוסט. לא שזה מאד חשוב, אבל אני עדיין בדעתי, מחרה מחזיקה אחרי הלל. ראיתי גם מכתבים למערכת הארץ באותה רוח. אבל מה שחשוב ומשמעותי הרבה יותר בעיני, הוא ההדגמה שיש בכך לנושא שעליו כתבתי, שהוא הדרכים שבני-אדם מוצאים לעצמם כדי להדחיק את עובדת מותם (אם לא להתכחש לה) וכדי להתחמק מדיון על-כך ועל הזמן החולף המקרב אותם אליו. כך, הדיון המעמיק שהתפתח בשאלה מתי נגמר העשור (שבפוסט קיבל התייחסות של הערה בסוגריים) נוח משום שהוא מאפשר לא לדון בדברים האחרים… [זכורה לי תלמידה של בתיה גור ז"ל שסיפרה אחרי מותה שהיא אמרה להם פעם בכיתה: למה אדם מנקה את הבית? כדי לא לחשוב על המוות…]
אבל יש כאן מקרה של http://xkcd.com/386 :).
לילה טוב ועשור טוב, לא משנה מתי הוא מתחיל.
לתקוות המחר
כשפרץ המילניום לא העסיק אותי הוויכוח הזה.
עכשיו הצצתי לתוכו ואלה המסקנות.
אכן בלוח הגרגוריאני אין שנת אפס ולכן הספירה מתחילה מ: 1.1.01.
אבל כבר זמן רב שהעולם ברובו אינו נוהג לפי הלוח הזה אלא לפי הלוח שנקרא common era או CE.
לפי הלוח הזה, שהוא מעין תיקון של הלוח הגרגוריאני, יש שנת אפס, והוא תואם על כן את מה שטענתי למעלה (וגם את מה שטענה מיכל).
והמסקנה לבסוף: לפי הלוח הכללי הנוהג בעולם המילניום הסתיים ב: 31.12.1999 (והעשור הראשון של המאה ה-21 הסתיים ב: 31.12.2009). לפי הלוח הגרגוריאני (שדבקים בו בעיקר נוצרים טהרנים) צודקים נעמה וכל הטוענים אתה. בקיצור זה עניין של בחירה…
אני מצרף לינק לאתר שמסביר את זה: http://j.mp/5GO7Mi
נועם, באשמתך קראתי עכשיו שלוש שעות על נושא לוחות השנה, זמן שלא יוחזר לי. האמת שהיה מעניין אך מסקונותיי שונות מאוד משלך:
1.הלוח הגרגוריאני אינו מקובל בעיקר על נוצרים טהרנים אלא הוא הלוח האזרחי הרשמי במרבית הארצות בעולם ובכללן ישראל. הערך של הלוח בויקיפדיה האנגלית מכנה את הספירה מהולדת ישו המונהגת בו כ-de facto international standard today.
2.אין דבר כזה Common era calendar (והוא בטח שלא הלוח הנהוג בעולם!). Common era calendar זהו מושג שהמציא המחבר של המאמר שאליו קישרת ושאותו הוא מנסה לקדם. הדבר הקרוב ביותר למה שאתה מתאר הוא תקן ISO 8601 לזמנים ותאריכים שמשמש בעיקר במערכות ממוחשבות ולא בשיח היום יומי (התקן מאמץ את הקונבנציה של לוח השנה האסטרונומי שמתחיל גם הוא מ-0, שוב בגלל שזה מקל חישובים באסטרונומיה). ראה דיון על כך כאן: http://old.nabble.com/A-Proposed-Usage-of-%27Common-Era%27-%28CE%29-td25785391.html
3.רק על מנת לסבר את האוזן, שים לב שאימוץ הקונבנציה של ISO 8601 (כפי שמוסבר במאמר עצמו) תגרור את שינוי כל ספרי ההסיטוריה שכן המאות יתחילו בשנים עגולות (המאה העשרים למשל תהיה בין 1900-1999 וכו'), המושג "לפני הספירה" ייעלם וההתייחסות לשנים שלפני הספירה תהיה באמצעות שנים שליליות! זה אולי יותר הגיוני מתמטית, אבל זה בטח שלא דבר נהוג.
4.אני חושב שהבלבול לגבי עשורים הוא אף חמור יותר מאשר לגבי מאות ואלפים שכן בעוד שאנחנו אומרים המאה העשרים (1901-2000) והאלף הראשון (1-1000), אנחנו אומרים שנות החמישים (1950-1959). יש לשים לב להבדל. שנות החמישים יתחילו מן הסתם ב1950 אך העשור החמישי של המאה ה-20 (שמתחילה ב-1901) צריך להתחיל ב-1951.
אני כמובן מסכים איתך שההחלטה מתי מתחיל או מסיים עשור (או מאה, או מילניום) תלויה בלוח אותו אתה בוחר ואז בשנה בה אתה בחור להתחיל לספור (כי גם אם בחרת בלוח שיש בו שנת 0, ישו עדיין נולד שמונה ימים לפני שנת 1). אבל חשוב עם זאת להבין שאם אתה רוצה לעקוב אחרי המושגים שבספרי ההיסטוריה ועם ההנחיות של לוח השנה הרשמי שלך כדאי לך לחגוג דווקא בשנה הבאה.
אמנם לא חפרתי שלוש שעות, אבל העניין הציק לי בכל זאת והצצתי פה ושם. אכן שורש הבעיה הוא השמירה על קוהרנטיות עם התיארוך ההיסטורי. וזו הסיבה שהיסטוריונים מתעקשים (בצדק מבחינתם) לדבוק בלוח הגריגוריאני חסר האפס.
מצד שני זה נוגד את האינטואיציות המספריות הבסיסיות שלנו (ציר המספרים), ולכן אנו נוטים בקלות לאמץ את הצעת האסטרונומים (יתכן שטעיתי כשייחסתי את הצעתם ללוח הקיים – הוא קיים, בדוק זאת – שנקרא common era). כפי שאנחנו סופרים את שנות חיינו (אנחנו אומרים שאנחנו בני עשרים כשהסתיימה השנה העשרים ולא כשהיא התחילה) כך נוח לנו לספור את השנים החולפות. כלומר על ציר זמן שמתחיל מאפס.
לגבי המאה העשרים ושנות החמישים, אלה באמת שיטות שונות של התייחסות לחטיבת הזמן. אחת (המאה העשרים) מתייחסת למניין השנים האינטואיטיבי שהזכרתי, והאחרת (שנות החמישים) מתייחסת לכתיבת מספרי השנים (כלומר חמישים ו…). אגב באיטלקית נקראות המאות לפי השיטה שאנחנו משתמשים בה לעשורים, ומי שנתקל בפעם הראשונה בתיארוך האיטלקי טועה במאה (קואטרוצ'נו אינה המאה הארבע עשרה אלא המאה החמש עשרה).
נדמה לי שהוויכוח כבר הוכרע והעולם כולו החליט לנהוג כאילו היתה שנת אפס,ולכן ציינו את המילניום ב: 1.1.2000 וכך הלאה. זה מעניין, כי זה מראה שהקומון סנס והחשיבה המתמטית-אינטואיטיבית גברו על הדקדקנות, ועל הטהרנות הנוצרית, ועל העקיבות של התיארוך ההיסטורי, ועל העקשנות המתמטית-גרגוריאנית.