נרגעתי
הממשלה תקים ועדת שרים בעניין רצח הילדים. אם יש ועדה אני רגועה.
אחד משלושת המשפטים הפחות מהימנים באנגלית, כידוע, הוא I'm from the government and I'm here to help you. (אל תשאלו לגבי השניים האחרים: אני מקווה מאד שהם כבר לא רלוונטיים בתחילת המאה ה-21. אבל זה נצחי).
נאמן והניו-דיל
נאמן הודיע שיתפטר אם ירחיבו את הרכב בית המשפט העליון (ולא של בג"צ כפי שטוענת הכותרת באתר העיתון הנזכר באייטם הבא, אבל מה לו ולדיוק). כאן זה לא אמריקה, כאן עומדים איתן. כשרוזוולט איים להרחיב את הרכב בית המשפט העליון אחרי שזה פסל את חקיקת הניו-דיל שלו כלא-חוקתית, אחד השופטים פשוט שינה את דעתו.
רועש להחריד
ביום שישי, ביציאה מבית הקפה שאליו התפתיתי באופן חריג להגיע (צפוף להפליא ורועש להחריד בימי ו'), נפלתי על דוכן לקידום מכירות של הארץ. הוענק לי גיליון השבת (אף כי נטול מוסף וספרות, אבל העיקר שהיה הדה-מרקר). הרעיון, נאמר לי, הוא לשכנע אנשים לקבל את העיתון במשך חודש במחיר מבצע (שקל לגיליון). סירבתי מיד: אני כבר יודעת ש"מתנה" כזאת תכניס אותי שוב לרשימה השחורה של מסורבי מנוי סוף השבוע. מצד שני, המסקנה הסופית אחרי השבת הזאת היא שמנוי לא אחזור לעשות. בנוסף לכל הצרות, שכבר נמנו כאן לאורך השנים, הגרפיקה הצרחנית שנהייתה לעיתון הזה – התואמת את תקופת הביניים של מי שלא החליט אם הוא עדיין עיתון רציני (הוא לא) או תחתיתון – לא מתאימה לי לריהוט. לא רק בית הקפה, גם העיתון רועש להחריד.
קאמי
במלאת יובל למותו של אלבר קאמי, קישורים לשתי ביקורות שלי שהתפרסמו בזמנו במעריב.
האחת, איך אפשר לפספס את קאמי, על הביוגרפיה של קאמי מאת אוליביה טוד; השנייה, להמשיך לחתור בלב ים, על נאומים בשוודיה של קאמי ועל הומאניסט בשמש – קאמי וההשראה הים-תיכונית מאת דוד אוחנה.
בכל פעם שאני כותבת משהו על קאמי, אני צריכה להתאפק כדי לא לצטט את המשפט שאני אולי אוהבת ביותר אצלו. אז למה להתאפק? הנה שוב פעם, המשפט מהדבר: "למרות קרעי-הנפש של כל האנשים אשר אם אין בכוחם להיות קדושים, הנה ממאנים הם לומר לנגף טוב, והם מתאמצים, על אף הכל, להושיט ידם לעזרה". מה עוד יש, באמת.
אינה מדוייקת -בית המשפט העליון הפך להיות המעוז האחרון של קבוצות העילית הנושנות. כמו שהיה למעוז המפלגה הפדרלית בארצות הברית בראשית המאה ה19 כשזו איבדה את כל נכסיה הפוליטיים. אקטיביזם לאומי בנוסח אדמונד לוי כבר לא ישנה דבר עבורן ולעומת זאת קיימת האפשרות להמשיך להשפיע באמצעות בית המשפט העליון בתחומים רבים. במובנים רבים מאד לבית המשפט העליון בישראל הרבה יותר כוח מאשר לבית המשפט העליון בארצות הברית כי הוא עוסק בהכל. הוא דן כבג"ץ על מינויים וכל שאר מעשי המנהל. הוא ערכאת הערעורים הקובעת במידה רבה את הדין בכל שטחי המשפט והוא גם בית משפט חוקתי. אם נוסיף לכך סמכויות אחרות כמו סמכות נשיא העליון לקבוע הרכב ווועדת חקירה נקבל מוסד עם עוצמה אדירה ואכן אין להתפלא על כך שמוסד זה מצוי בהתנגשות מתמדת עם הרשויות האחרות.
כמובן מתנגדי העליון בצד הימני שוב פעלו באופן המגושם ביותר שניתן להעלות על הדעת. לו היו מבקשים להוסיף 4 שופטים על מנת להקל את העומס הבלתי נסבל…
את מתכוונת שהממשלה צריכה להתערב יותר וחבל שהיא לא עושה זאת, או שאת בעד התערבות ממשלתית קטנה ככל האפשר (סוג של ליברטריאנית קפיטליסטית)?
אני מתכוונת לכך שמתכון בדוק לאי-עשייה הוא הקמת ועדה.
אני גם אף פעם לא מאמינה למישהו מהממשלה שהוא כאן כדי לעזור לי. הוא כאן כדי לעזור לעצמו.
לפעמים הכוונה היא פשוט מה שכתוב.
את לא מאמינה לדוגמה לשלי יחימוביץ שהיא באמת רוצה לפתור את בעיית יחסי העבודה ועובדי הקבלן, או לדב חנין שהוא באמת רוצה להיאבק במפעלים מזהמים ולהפחית את הזיהום במדינה? את מאמינה רק לעמותות למיניהם של החברה האזרחית?
לא ידעתי שיחימוביץ וחנין בממשלה. זה חדש לי.
גם לא ראיתי שכתבתי באיזה שהוא מקום שאני מאמינה – רק או בכלל – לעמותות של החברה האזרחית.
אבל כן, פוליטיקאים מקדמים את עצמם קודם כל ולפני האג'נדה שלהם. ראיתי יותר מדי כאלה. כולל אלה שהזכרת. זכורה לי במיוחד אחת, עם הלב במקום הנכון, ששפכה את מר נפשה באוזני על זה שבאיזה יום היה פיגוע ובגלל זה נדחתה הופעתה בטלוויזיה…
אבל בסופו של דבר, לא צריך לעשות יותר מדי עניין ממה שנכתב בחצי בדיחות דעת.