הוא מאושיות השמאל הרדיקלי. ופיגורה ספרותית מוערכת. דור שלם של צעירים "רדיקליים" תולים בו עיניים מעריצות. והוא גם מטרידן סדרתי, ויותר מכך. אין כמעט מי שמסתובב בחוגים האלה שלא מכיר אשה שהוטרדה, ואף יותר, על-ידו. כי לו מותר לעשות הכול. הוא הרי בצד הנכון של המתרס.
אשכר אלדן-כהן עשתה את הצעד לחשיפתו המתבקשת, ברשימה אמיצה שפירסמה בהעוקץ, על האונס שביצע בה לפני כעשרים שנה. קִראו אותה. אבל את השם שלו עדיין חוששים לחשוף. כולם. גם אני. מפחד תביעה. וגם בגלל אלימותו הידועה. המילולית והפיזית.
יש נשים רבות שהן קורבנותיו, גם בשנים האחרונות, במקרים שלא חלה עליהם התיישנות. לכו למשטרה! כי מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם. זה קשה, אבל את הבלון הזה חייבים לפוצץ. יחד עם רשת הביטחון שפורשים לו בגלל עמדותיו "הנכונות". כי די.
האי-מייל של אשכר: eshkarec@gmail.com
עוד בנושא: אבל אני שמאלני רדיקלי!
ועוד כתבו בנושא זה (מתעדכן): חנה בית הלחמי, יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, יופי תירוש, מגדר וחברה בישראל, עידן לנדו, אורית קמיר, מתי שמואלוף, ארץ האמורי, ארנה קזין
קרוא וכתוב 
http://eyalweich.blogli.co.il/archives/130
.
חברתי ליש גבול כבר ב 1983 והרוח החיה מאחורי ההתארגנויות היו להבדיל אלפי הבדלות האיש הנעים והמצויין יהודה מלצר ,אחיו מולי מלצר ,אסא כשר ועו"ד אביגדור פלדמן. בין 1980 ל 1988 ביקרתי הרבה במועדון צוותא ומעולם לא ראיתי את הפגע הרע.שם נוסף שחובה להשמיט הוא מאיר ויזלטיר
לפגע הרע שני מאמרים בגדה השמאלית בהם הוא עושה יחצנות לעצמו
אפשר לעיין בקטגוריה "משוררים ישראלים בויקיפדיה"
עד שהאמת תצא לאור
תלונות על אונס יש להתלונן בתחנת המשטרה הקרובה, עפ"י הכללים והחוקים.
אין להגיש "תלונה" באינטרנט, בלי שם, בלי עדות כחוק, בלי להיות מוכן לחקירה של שוטר מקצועי.
עצוב וחשוב.
זה מה שמזעזע אותי. אני ישר ידעתי מי.
ישבתי בשיעורים שלו כשהייתי סטודנטית, וזה היה מאד מאד לא נעים, במיוחד כשטקסטים של חנוך לוין אפשרו לו להקריא אמירות מיזוגניות על שדיים, ישבנים ושאר עניינים, ואז להעביר עיניים מחליאות מסטודנטית לסטודנטית. מתרגלת אחת סיפרה לי שהוא תקף אותה פעם במעלית. אני מאמינה.
תגובות שיזכירו את השם המפורש – יימחקו. מהסיבה שהזכרתי בפוסט עצמו, שכל עוד אין תלונה במשטרה מי שמפרסם מסתכן באיום בתביעת דיבה. עוד נשק השתקה יעיל.
נמחקו ויימחקו גם תגובות המסיטות את הדיון. וידי תהיה הפעם קלה על המקלדת. שבוע טוב.
אשכר אלדן-כהן כתבה בשמה המלא. על עבירת מין שבוצעה, לעדותה, לפני 20 שנה, יש התיישנות בדיני העונשין. אני מקווה שאין צורך להכביר מילים על מה שעוברות מי שכן מעיזות להתלונן. לא פלא שהן חוששות. ראו מקרה קצב.
כמו שכתב לי חבר טוב אתמול בעקבות הסיפור:
I met a woman here who told me that she had been raped by a doctor in a hospital when she was 17 years old. She did not want to talk about it for twenty years! So men rape and get off free and even present themselves as the saviours of mankind (not womankind).
העובדה ששם הכותבת נכתב במלואו לא מלמדת דבר על איכות התוכן ואמינותו ואין להסיק ממנו דבר, אלא רק על העובדה ששמה הוא ככתוב.
זכותה, גם חובתה של כל נפגעת [ונפגע] להתלונן במשטרה.
מקובל שמסיבות שונות נמנע מן הנפגעים להתלונן, במועד וכחוק.
הימנעות כזו, מוצדקת ככל שתהייה, לא מתירה, לא מן הבחינה החוקית ולא מן הבחינה המוסרית, לא מתירה לאף אחת ואחד לערוך ולהפיץ סיפורי תלונה באינטרנט/שלטי חוצות/ואף לא מפה לאוזן,
מ 3 סיבות עיקריות:
1: הפצת המנהג להמנע מתלונה מיידית מעודד את האחרות לחשוב שראוי ואולי מוצדק להמנע מתלונה במועדים הקבועים בחוק, באשר הדרך להפרע מן העבריין פתוחה לפניהם מעל גבי האינטרנט, כאשר החוק יאפשר להן התגוננות מן הטעם של איחור במועד.
2: הפצת סיפורי תלונה באופן שלא מאפשר בדיקה, אימות, חקירה של התלונה עלולה חו"ש לשמש את המספרים הללו לצרכי היפרעות מן המואשם בדברים שאינם ממין העיניין.
3: סיפור תלונה מן הסוג המסופר הנזהר לכאורה מפיזור עלילה על המואשם תוך כדי זהירות מתביעה ותוך כדי הפצת מידע המכוון עליו, ובמדוייק, לא מאפשרת למואשם בסיפור להתגונן מפני העלילה המסופרת, שהרי היא לעולם לא תתברר ע"י המשטרה, כחוק.
אני סבור שאת צריכה למנוע מקרים חמורים כאלה.
היכן כתוב שאסור להגיש תלונה על עבירה שהתיישנה?
וממתי מתלוננת, באשר היא, אמורה לדעת או להבין בדיני התיישנות?
נוסף לכך: אם וכאשר העבריין ייחשף בבוא היום – יהיה צורך גם בעדויות על עבירות שהתיישנו כדי להוכיח עדות שיטה (ראו משפט קצב).
אם המתלוננת "בשלה" להגיש תלונה, עליה לעשות כן ללא דיחוי, למסור את כל הידוע והזכור לה ללא כחל וסרק – גם אם יש בעדותה "חורים" שהזמן גרמם – ולספר את כל הידוע לה גם על מקרים אחרים (גם אם הם עדות שמיעה), כדי לאפשר למשטרה לפתח את התיק.
ובכל מקרה – רצוי שהמתלוננת תסתייע בעו"ד מלווה ותקבל ייעוץ והנחייה באשר לצעדיה.
כאשר את מלמדת
אני לא יודע על מי מדובר. שאלתי את אישתי, גם היא לא. ז"א לא כולם יודעים. עכשיו, מאיסוף שלל הרמזים אני מבין שהוא משורר, מרצה לספרות באוניברסיטה, תושב תל אביב, גם הגיל שלו נרמז, פעיל פוליטית בשמאל ומפורסם. אני לא יודע כמה אנשים עונים על הקריטריונים האלה אבל במידה שמדובר באדם אחד בלבד, בעצם אמרתנו את השם שלו, ובמידה ומדובר בשניים או שלושה, אז יש כאן אדם שלא עשה דבר רע, אבל עכשיו מרחנו לו ביצה על הפרצוף. בסך הכל, יש לי תחושה לא נעימה שאת מנסה להלך בין הטיפות, ואיכשהו נופלת לשלולית. או שתתני את השם, או שתמנעי מלפזר רמזים.
כבר יכול לעשות?
כל הפחדים האלה הם פחדים ערטילאיים,ברגע שיהיו נגדו כמה תלונות כל ה"כוח" שלו יעלם כי זה כוח מדומה שקיים רק מפחד וקשרים.
אני לא מכיר את חוגי השמאל הרדיקלי,אבל למיטב ידיעתי בארץ הזאת לא פחדו להאשים,נשיא,רה"מ ושרים בעבירות שונות כולל בעבירות מין.
מה זאת אומרת תקף את המתרגלת במעלית? ככה באמצע היום הוא ניסה לאנוס אותה? זה נשמע לי אפילו יותר מחליאמ מה שחשבתי ואם ככה בוודאי שאסור לשתוק לו והמתרגלת שותפה לפשע מבחינתי בעצם זה שהיא לא מדווחת עליו.
מלשפוט, ברמה המשפטית-פלילית והאתית-מוסרית גם יחד, תגובות של קרבנות תקיפה למעשה. אפשר לדבר על האופן שבו היינו רוצים שהעולם ינהג, אפשר לעודד ולומר שנחזק ונעודד מי שמחליט להתלונן.להגיד שתגובה פוסט-טראומטית כזו או אחרת היא לא בסדר, זה מאוד בעייתי.
נדמה לי שגם אני למדתי אצל האיש. לא באוניברסיטת תל אביב אלא במוסד מכובד אחר.
האיש הוא חלאה ממדרגה ראשונה שמתהדר בכסות הומניסטית שיקרית ויש לי הרגשה שנשים נתפסות לזה בסנטימנטליות מטופשת ומאשימות את עצמן ולא את החלאה.
אשכר מתארת מעשה אונס-לא הטרדה,לא מעשה מגונה,לא בעילה אסורה בהסכמה,
אלא אונס אלים. מעשה שאינו אמרו בכלל לעורר שאלות -אם מדובר בדפוס של מעשי אונס שנמשך למעלה מ20 שנה איך זה שאין ולו תלונה אחת?
האם בסופו של יום לא נמצא את עצמנו באותו סיפור של המרצה שכולם ידעו על מה שהוא עושה ולבסוף כל התיק נסגר באפס ראיות?
דבר מטריד נוסף הוא שנטען שקובנותיו הן מחוג חברתי שמאלי משכיל שבו העמידה על זכויות נשים אמורה להיות משהו די ברור ,לרבות הזכות והחובה המוסרית להתלונן-אז למה אין תלונה?
אכן, שלל דילמות. הבעיה שאתה מציג מוכרת והתחבטתי בה: תמיד תיאור כללי מחשיד קבוצה שלמה.
התמדדות עם דילמה מציגה את הצורך לבחור בין רעות גדולות יותר ופחות. להמשיך לתת לו גיבוי שבשתיקה גם היא רעה מוסרית בעיני, גדולה מאוד. אני את הבחירה שלי עשיתי כאן.
אגב, לא כל המאפיינים שאתה מתאר נכונים.
בהתחשב בברוטאליות של חלק מהכותבים, ברור שהאדם הזה יותר מפחיד מצה"ל, השב"כ והעם היהודי כולו (אני חושב בעיקר על גורביץ, שאצלו היהודים עדיין חשודים ברצח תינוקות נוצרים לפסח). האם מדובר בשטן ? מה הופך כתיבה כל כך לא ספציפית, למשהו שנגוע בריח של פחד ?
יש ליווי ותמיכה
טל
1202
אני אסתכן בכך שארגיז מישהו, ואשאל: מדוע זה בעלת הבלוג (וכן בעלי בלוגים אחרים שדנו בסיפור) ממהרים כל כך להאיץ בנפגעות להתלונן ולחשוף את עצמן לשבעה מדורי גיהנום, ואילו היא עצמה (וכן אותם בעלי בלוגים אחרים) חוששים להעמיד את עצמם בסיכון כלשהו? הרי אם מדובר בדברי אמת, תעמוד לאותם בעלי בלוגים הגנה מפני תביעה. ואם לא מדובר באמת, טוב יעשו בעלי כל אותם בלוגים אם יפסיקו להפיץ שמועות שבסופו של דבר יכולות להצביע על מספר מצומצם מאוד של אנשים (גוגל עשה עבודה נהדרת בלהסביר לי במי, כנראה, מדובר) ולהטיל בהם דופי, מבלי שהם צריכים לעמוד מאחורי דבריהם. אני לא רוצה להיות בוטה מדי, אבל ההתנהלות הזו אינה הדבר האמיץ ביותר שנתקלתי בו.
אינך מרגיז. אתה צודק בכך שאני בעצם מבקשת מנשים לעשות פעולה שלא אני אשלם עליה את המחיר.
אבל שים לב: להגנת "אמת דיברתי" במשפט לשון הרע דרושות ראיות, במקרה הזה עדים. כרגע ישנה אשכר שלא רק מדובר בסיפור מלפני 20 שנה עם התיישנות, אלא שהיא ביקשה, ממני לפחות, לא לחשוף את שמו.
חוסר אומץ? אוקיי, אז תויגתי כלא אמיצה. בעיני זה הרבה יותר אמיץ מאלה שיודעים וממשיכים לשתוק, ולגבות אותו, ולהעסיק אותו, ולפרסם אותו, ולהאדיר את שמו. גם אומץ זה דבר יחסי, מסתבר.
האם ההתיישנות רלוונטית כאן? נדמה לי שאם הסיפור הוא אמת, ויוכח שהוא אמת, ניתן יהיה לפרסם אותו בלי חשש מתביעת דיבה גם אם כבר לא ניתן לפתוח בהליכים פליליים.
וכנראה שלא הובנתי בעניין האומץ: הבעיה שלי היא לא רק עם הקריאות להגשת התלונה. הבעיה שלי היא שהקריאות האלה מלוות ברמזים עבים כפיל ביחס לזהותו של האיש. זה נראה קצת כמו ניסיון ללכת עם ולהרגיש בלי. כדי להבין במי מדובר כל שאני, כמי שלחלוטין אינו מתמצא בשמותיהם של משוררים שהם גם פרופסורים ושהם גם אושיות שמאל, הייתי צריך לעשות זה לשאול חבר מי יכול לעמוד בקריטריונים האלה, ואז לבדוק את שמו בגוגל. וזה, כאמור, מבלי שאני נכלל בקבוצת "כולנו ידענו כל השנים".
בתגובתי הקודמת כתבתי "ואז לבדוק את שמו בגוגל". מה שהתכוונתי לכתוב הוא "ואז לבדוק את השמות שהעלה בפני אותו חבר בגוגל".
ההתיישנות תשפיע מבחינה ראייתית (זיכרון אחרי 20 שנה). גם ככה בסוג הזה של העבירות זאת מילה מול מילה. אשכר, כאמור, ביקשה ממני לא לחשוף את שמו.
המהלך הזה יביא בסופו של דבר לחשיפת שמו, להערכתי. האם אתה לא מבקש ממני בעצם את אותו דבר שאתה מגנה שאנחנו עשינו? כלומר, לנקוט בפעולה שלא אתה תשלם עליה את המחיר? 🙂 כן, לפעמים החלטות בחיים הן לא שחור לבן.
והמאפיינים שאתה מונה אינם מדויקים, אגב.
"אין כמעט מי שמסתובב בחוגים האלה שלא מכיר אשה שהוטרדה, ואף יותר, על-ידו." – פשוט קשה לי להאמין שכך הדבר.
אישית, אילו הייתי שומע שמועה, לא מכלי ראשון, על מישהו שעשה משהו, הייתי משתדל להתעלם מזה. ראיתי איך שמועות מתגלגלות (בעניינים אחרים) ומתנתקות מהר מאד מאיזה גרעין אמת שאולי היה בהן. ותמיד ייתכן שמישהו מפיץ שמועות בזדון.
אבל אילו הייתה באה אליי מישהי אמינה ואומרת לי שהותקפה ע"י אדם שאני מכיר – זה עניין אחר לחלוטין. ודאי לא היית ממשיך כאילו כלום.
קודם כל, דיסקליימר: אני ממש ממש לא משפטן ואני כותב פה רק על סמך ההיגיון הבריא (וזה מסוכן כי הרבה פעמים אין קשר בין ההיגיון הבריא לבין מערכת המשפט).
נראה לי שבכל מה שקשור לעינייני דיבה יש הבדל גדול בין אישה שבעצמה נפגעה, כמו אשכר אלדן כהן, לבין כותבת בלוג כמו נעמה פה.
אם כותבת הבלוג תפרסם את השם, או תיתן למישהו שלא קשור לפרסם את השם בתגובות, והאיש שמאחורי השם יתבע אותה, מה היא תאמר? שהיא שמעה ממישהו? ומה יקרה אם אף אחת לא תגבה את הדברים?
לעומת זאת אם אשכר אלדן כהן, או מישהי אחרת שנפגעה ממנו אישית, תפרסם את הדברים, אז בעצם זה יגיע לעדות שלה מול עדות שלו. נושא ההתיישנות יהיה ברגע זה לחלוטין לא רלוונטי. לגבי נטל ההוכחה אני לא בקיא, אבל בטוח שהנטל על נתבעת בתביעת דיבה לא יכול להיות יותר חמור מזה שעל התביעה במשפט פלילי. אם יש שוני הוא רק לכיוון השני.
אני לא יכול לעשות לאף אחת מהן את החשבון של האם הן יכולות לעמוד במעמסה הרגשית שקשורה בכך וכו'. אבל נראה לי שמבחינה משפטית זה פחות גרוע ממה שאפשר לחשוב. וכאמור כשזה נוגע לדיבה, אין שום משמעות לתקופת ההתישנות שנוגעת אך ורק להליך הפלילי!
ובכל מקרה, נראה לי שתוך ימים ספורים, אם לא שעות, כבר שום סכר לא יוכל לעצור את חרושת השמועות.
אני ממש לא מבקש ממך לחשוף את שמו. להיפך: אני מבקש ממך (ומאחרים) להימנע אפילו מפרסום רמזים אם אתם חושבים שפרסום השם המפורש הוא משהו שלא תוכלו להגן עליו בבית המשפט. מכיוון שהרמזים מוליכים למקום אחד בלבד (וראיתי שכבר מחקת תגובה עם לינק לפוסט, פה ב"רשימות" שבו נזכר השם המפורש. תגובה אחרת כאן אצלך שחושפת את השם עדיין גלויה לכל), נראה לי שאין כל הבדל מהותי בינם לבין גילוי השם המפורש עצמו. ההבדל היחיד הוא שכל עוד מדובר ברמזים בלבד, אפשר תמיד להיתמם ולהגיד "מה אתם רוצים? לא אמרנו כלום". ואם יגיע כתב תביעה בגלל אותם רמזים, ניתן יהיה להיתמם ולומר "אנחנו לא אמרנו כלום. אבל אם התובע הגיש תביעה ובכך חשף בעצמו את זהותו, חזקה שעל ראשו בוער כובע".
הבנתי למה הבלוג הזה מחויב כל כך לאי-פרסום: התחייבות מול אשכר אלדן כהן. יכול להיות שהדבר הזה הוא שהוביל להתחייבות הברורה כל כך של בעלי בלוגים אחרים לא לפרסם – כולם דיברו בטלפון, וכולם השביעו זה את זה בהתחיבות לאשכר אלדן כהן.
אבל אני תוהה, בלשון המעטה, אם כאשר יבוא היום, מחר או מחרתיים, והשם כן יוודע – או כמו שקרה באוניברסיטה העברית אחרי הפוסט של אורטל בן דיין, כמה שמות – האיש שידוע באלימותו לא יפעל כנגד אשכר אלדן כהן.
נראה שיש הנחה כללית, שהאיש ידע לעשות שני דברים, או סביר מאד שידע: האחד הוא לצאת זכאי במשפט, והשני הוא לנקום.
יש בזה משהו. אני מסכים שמדובר בעניין מורכב. ואם כבר הפנית לדבריו של עמנואל, אני גם מסכים שמדובר במקרה שבו יש לשפוט כותבת שמדברת על ניסיונה האישי אחרת מכפי שיש לשפוט כותבים שמדברים על ניסיונה האישי של כותבת אחרת. לפיכך, לדעתי די היה בפרסום פוסט בסגנון "אשכר אלדן-כהן פרסמה היום פוסט שחשוב שתקראו". וזהו. ישנם בלוגים מסויימים (כמו זה שלך, כמו זה של יוסי גורביץ' וכמו זה של חנה בית הלחמי) שבהם די בהפניה כזו על מנת לשכנע אותי ללכת ולקרוא. אני יודע שמהותית זה לא מאוד שונה ממה שעשית, אבל לדעתי זה משקף איזון ראוי יותר.
וכמובן, יתכן שאני טועה 🙂
והתגובה שחושפת את השפ המפורש עדיין פה.
רנכון, רועי. לפעמים צריך להלך בין הטיפות, גם כך מקרים כאלה מציגים דילמות לא פשוטות. אבל קח בחשבון עוד משהו חשוב אחד: ללא שום אפיון גם הקורבנות האחרים לא יזהו במי מדובר ולא תהיה אפשרות להגיש תלונה על עבירות חדשות יחסית, שאין עליהן התיישנות.
סמולן: גם המחויבות לאשכר, ובהחלט גם החשש מתביעה. כתבתי זאת במפורש בפוסט ובתגובות. וראה דבריו של עמנואל בעניין
מיזגתי שתי תגובות שלי כך שהתגובה האחרונה של רועי מגיבה עכשיו בעצם לתגובה שלי שאחריה…
הוא סולק מסם שפיגל ומאוניברסיטת תל אביב לאחר שצבר תלונות
תביעה כזו רק תמשוך אליו אש ויותר תשומת לב. מכיוון שמדובר בפושע סדרתי תביעה מצידו תסכן אותו בכך שלפחות אחת מקורבנותיו תעיד נגדו. כל הרמזים על זהותו הם די ברורים וגם מי שלא מטעם יכול להבין במי מדובר.