כבר הפוסט הראשון שלי בנושא, אך במיוחד הפוסט שקרא יחד עם כותבים אחרים לנפגעות נוספות לגשת להתלונן – גרר גם ביקורת וגינויים: אי-נקיבת השם המפורש יחד עם רמיזות בדבר זהותו מפליל קבוצה של גברים העונה לתאור הכללי ויש בו משום חוסר אומץ. לינץ' בכיכר האינטרנט במקום פנייה למשטרה; קריאה לאחרות לבצע פעולה (לפנות למשטרה…) שלא אנו נשלם עליה את המחיר.
המקרה הזה, וכך גם כתבתי למגיבים, אכן מציב דילמות לא פשוטות. שלל מהן. תאור כללי תמיד מחשיד קבוצה שלמה. עם כל הבעייתיות שבתלונה למשטרה על עבירות מין וחסרונותיה של ההתנהלות המשפטית, אם מגיעה, שאחריה – זה מה שיש לנו. ואכן קראתי לנשים שנפלו קורבן לאותו אדם לנקוט בפעולה שלא אני אשלם עליה את המחיר.
דילמה איננה התלבטות, כפי שמשתמשים בה באופן מוטעה בחיי היומיום. דילמה מוגדרת כהכרח לבחור בין שני אופני פעולה שכל-אחד מהם יגרום לרע. דילמה מוסרית – לרעות מוסריות. התמודדות עם דילמה מציגה את הצורך לבחור בין רעות גדולות יותר ופחות. כי כדי להיחלץ מדילמה חייבים לבחור באחת משתי דרכים ולכן לדרג את הרעות שכל אחת מהן תביא. אם זה היה קל – דילמה לא היתה עניין כל-כך מייסר. אני את הבחירה שלי עשיתי כאן. כי להמשיך לתת לו גיבוי שבשתיקה גם היא רעה מוסרית בעיני, גדולה מאוד. בעיני זה שהוא ייחלץ מעונש או לפחות מחשיפה – גרוע יותר. הבחירה לא לנסות לשכנע להתלונן משמעה נפגעות רבות נוספות מחר. גם ממנו.
בואו נתבונן רגע אחד במגיבים עצמם, במה שהם מציעים ומה היו אומרים לו היינו נוקטות באופן פעולה אחר. לו היינו מפרסמות את שמו – הם היו צועקים שאנו מבצעות בו לינץ' במקום לתת למערכת הצדק הפלילי לעשות את שלה… בנוסף, הטוענים שצריך לפרסם את שמו מבקשים ממני, בעצם, את אותו דבר שגינו כשאנחנו עשינו. כלומר, לנקוט בפעולה שלא הם עלולים לשלם עליה את המחיר… דיבור בעלמא על תקיפות מיניות ללא שום מאפיינים ימנע מקורבנות אחרים לזהות במי מדובר ולא תהיה אפשרות להגיש תלונה על עבירות חדשות יחסית, שעליהן אין התיישנות, כדי שהצדק ייצא לאור כפי שדורשים כל-כך הרבה מגיבים, ובדין. יש הסבורים כי אין לדרוש ממי שנפלה קורבן לעבירת מין דבר, בגלל דרך הייסורים שנכונה לה וכי מי שעושה זאת מגלה חוסר רגישות. אכן, קורבנות כאלה נאנסות לעיתים קרובות פעם שנייה על-ידי עורכי הדין של הצד שכנגד וגם על-ידי התקשורת. בדרך-כלל אני נוהגת לומר למי שמבקשים ממני עצה, למשל בשאלה האם לסרב, שאינני מייעצת לאיש לנקוט בפעולה שלא אני אשלם עליה את המחיר. אבל אי-אפשר שלא לשאול כאן גם את השאלה שמנגד: מה מציעים אלה המתנפלים על מי שכן קראו הפעם לנפגעות להתלונן, קריאות "מהיציע" תוך שהן דוחפות אחרות לזירה, כפי שכינו זאת? ומה עשו הם והן, לעומתנו, במקרה הספציפי הזה, שהם יכולים לשבת בעצמם ביציע – הרבה יותר גבוה מזה שלנו – ולחלק לנו ציונים? (שלא לדבר על כך שאיש מכם אינו יודע מה עשינו מאחורי הקלעים). חוסר אומץ? אוקיי, אז תויגתי כלא אמיצה. בעיני זה הרבה יותר אמיץ מאלה שיודעים וממשיכים לשתוק, ולגבות אותו, ולהעסיק אותו, ולפרסם אותו, ולהאדיר את שמו. ואולי אפילו לגנות את מי שכן ניסו לעשות משהו, קטן ככל שיהיה. גם אומץ זה דבר יחסי, מסתבר.
כן, לפעמים החלטות בחיים הן לא שחור לבן.
אינני מתייחסת כאן לתגובות אינטרסנטיות מסוגים שונים. החל מפוליטיקה וכלה ברווח אישי שמישהו יגרוף. אני כן רוצה לומר משהו על מי שמחלק ציונים ומגנה והכול בעילום שם. את הת… שלהם הם מכסים, כך נראה, באופן הרבה יותר הדוק מזה שעשו מי שיצאו בפוסטים האלה. לדבר על אומץ לב ויושרה בלי שיהיו לכם מידות מינימליות של התכונות האלה כדי לעמוד מאחורי דבריכם בשם מלא – זה לא ממש מעורר הערכה. בי לפחות. שלא לדבר על כך שבאופן כזה לעולם אין לדעת מה זהות הכותבים, את מי הם מייצגים ומה הם האינטרסים שלהם.
אני מחשיבה את עצמי לאדם די זהיר. בדרך-כלל אני שוקלת היטב את צעדי ואת מילותי, במיוחד אלה המתפרסמות. חלק מבחירותי לא היו קלות עבורי. כמו כולם, אינני חסינה מטעויות. אבל עמדה אחת נראית לי לא רק שגויה אלא גם המגונה מוסרית מכולן, והיא העמידה מן הצד.
"כאשר האירועים הטראומטיים הם מעשה ידי אדם, נקלעים העדים לעימות בין התוקף לקורבנו. מבחינה מוסרית אי-אפשר להישאר שווה-נפש בקונפליקט הזה. העומד מן הצד נאלץ לנקוט עמדה.
גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה (…) טיעוני התוקף נמצאים בעלי כוח שכנוע שאין לעמוד בפניו כאשר העומד מן הצד מתמודד אתם בבידוד. בלי סביבה חברתית תומכת, הצופה מן הצד נכנע בדרך-כלל לפיתוי להפנות את מבטו". (ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה).
ומי שהתמקדו בביקורתם בסגירת תגובות בפוסטים מסוימים, באופן זמני (אינני חיה באינטרנט, תודה) או בכלל – מוטב שבאמת ילכו לבחון את סדר העדיפויות שלהם. בבלוג הזה עד לא מזמן כל הפוסטים היו סגורים לתגובות. עם הסבר מדוע. המצב הזה יכול לחזור, באופן קבוע או זמני. לא אהסס גם למחוק תגובות בביתי הווירטואלי. לאיש אין זכות מוקנית להגיב כאן; אני עושה עוד דברים בחיים חוץ מלהתדיין באינטרנט; וחופש הביטוי איננו נפגע מכך כהוא זה: כל אחד ואחת יכולים ליצור להם באינטרנט את הבימה שלהם ולומר את דברם.
עוד בנושא:
תודה למאיה
קרוא וכתוב 
גב' חנה בית הלחמי זרקה לי אתגר -לייעץ חינם למי שמתלבטת אם להגיש תלונה. נעניתי לאתגר הגם שאיני מהמרכז לתמיכה בנפגעות עבירות מין אלא סתם עו"ד האמון על בדיקת עובדות ואיני עוסק בתחום זה בכחלק מעיסוקי המקצועי. אני משוכנע שהנפגעות אינן זקוקות לאידיאולוגיה ,אלא, לייעוץ אמיתי,והמייעץ צריך לשחק במידת מה את פרקליט השטן על מנת להכינן טוב יותר לצפוי להן בהמשך הדרך.
זה היה די מזמן-בתקופות חשוכות בהרבה- אבל ראיתי כמה וכמה משפטי אינוס בעת שעסקתי בתחום פלילי ובהיותי מתמחה של הרכב פלילי. הטענה השגורה על אינוסה החוזר של המתלוננת בהליך המשפטי היא מסוג ההפרזות שרק גורמות לרתיעה מהגשת תלונה ,לא שהחוויה המשפטית מרנינה במיוחד-מי באמת מוכנה להיאנס שוב?. זו דוגמא לכך שיותר מדי קלישאות אידיאולוגיות חדרו לנושא החשוב הזה והן אינן מקדמות בכלל את המטרות המשותפות,כך אני מאמין,לכולנו.
היאחזות יתר בטענת האונס ע"י המערכת, למרות שהיא נכונה, מייצרת דמוניזציה של המהלך המשפטי – מה שמזיק בגדול לעניין.
למרות שאני ספקנית באשר לאילו שלא ניכנסו לדילמה בטרם תפסו בה צד, עדיין קיומו חשוב למעט שכן טרחו להיכנס ללב העניין, וכמובן עבורינו.
אל תוותרו. תמיד מאשימים נשים בפאסיביות ובכניעה ואתן מוכיחות את ההפך. זאת פעולה מעודדת וחשובה לכולנו!
גם אם הפרסום לא יניב תלונה אז תוצאה מבורכת אחת תהיה שיוצרות לא יבואו איתו במגע כדי להציג את יצירותיהן וכבר מנענו מהן סיכון. הוא לא יוזמן ולא יגיע לכנסים שעוסקים בספרות וכולנו נסתדר עם זה. בין אם הוא יבוא או לא יבוא להפגנות בשייח ג'ראח זה לא יעלה ולא יוריד.
גם את הרב פרד"ס סילקו המתפללים מבית הכנסת
כקורא תמים מהצד הצלחתי לפענח את כל הרמזים ולמצוא במי מדובר – והייתי בהלם! מדובר במשורר שאני אוהב ומעריך, ותמיד נהנה להיתקל באקראי בכתב עת כזה או אחר בדברים שהוא כתב. הקיצוניות שלו והדרך שבה הוא מבטא אותה הם מהפנטים בעיניי, גם אם לעתים קרובות אני חולק על דעותיו. לא היה לי עד היום מושג איך הוא נראה, קל וחומר מה הוא עשה בחייו פרט לכתיבה. ואולי היה עדיף לא לדעת…
לגבי החשיפה, אני חושש שההר יוליד עכבר. את ההאשמות הישנות, מלפני 20 שנה, יהיה קשה מאד להוכיח. ההאשמות הטריות הן על כך שהאדם עצמו הוא לא נעים, אלים, ופה ושם מטריד נשים במה שנקרא "התחום האפור", לא נעים אבל לא בטוח שזה לא חוקי. לדעתי מסע הצלב הזה יהיה אפקטיבי דווקא בהשפעה ישירה על האיש, גם אם הוא לא יימשך בבתי משפט.
נדמה לי שמשפט או שניים בפוסט הזה רמז לאחת התגובות שלי בפוסט הקודם שלך, ואני רוצה להתייחס אליו.
זה נכון שהעברתי ביקורת על כך שאת מבקשת מאחרות לעשות את מה שאת לא מוכנה לעשות בעצמך. עם זאת, זה לא נכון שבכך אני מבקש ממך לעשות את מה שאני לא מוכן לעשות בעצמי. ההבדל בינינו הוא מהותי: לי אין מידע על הסיפור, לא מכלי ראשון ולא מכלי שני. כל מה שיש לי הן שמועות (ושני טוקבקים בפוסט הקודם שלך שמציינים שמות מפורשים ושמשום מה עדיין גלויים לעין כל).
כמובן, ההבדל המהותי הזה מאפשר לי להיות צודק בקלות. אני באמת לא יודע מה הייתי עושה במקומך (בעצם, במקום כל אלה שכתבו על הסיפור). אני חושש שהייתי נמנע מכל פרסום שהוא, ואני חושש שזו לא בהכרח היתה הבחירה הנכונה לעשות.
בקיצור, כנראה ששכנעת אותי.
אני רוצה להזכיר את הקריטריון של רולס, בעד אנונימיות.
וברצינות: מהצד, הבעיה היא לא רק המקרה הספציפי הזה, שיש בו בחירות מורכבות של הכותבת (אשכר ובכלל). החלק האחר של הבעיה היא שישנה כאן כנראה תופעה. והתופעה היא מה שמאפשר לכל כך הרבה לכתוב שהן מכירות את העניין הזה. עד כדי כך שיש לתת סימנים באושיה, כדי להבדיל אותו מאושיות אחרות שעושות דברים דומים, אבל הן לא הוא.
למה אף אחת מהנפגעות לא נוקבת בשמו בקול רם.
נשים בצד את כל הקשיים הכרוכים בתלונה במשטרה, התיישנות וכו'. רק שמישהי תגיד את השם שלו. משם והלאה כולם יוכלו לצטט אותה, וכך לפחות תושמד דמותו הציבורית ויקטנו דרסטית סיכוייו לעשות זאת שוב. מה הוא כבר יעשה במצב כזה, יקח מישהי שהוא אנס לתביעת דיבה?
ועוד שאלה, מתחום המשפט: מותר למישהו לכתוב "נגד פלוני אלמוני יש שמועה ככה וכך, ואיני יודע אם היא מבוססת או לאו"? האם עצם אזכורה של שמועה הוא בגדר דיבה?
אם החוויה של קורב העבירה בהליך המשפטי זהה לטראומה של האונס אין שום זכות לבקש או לעודד את הקורבן לעבור חוויה זו שוב. אין גם זכות להלעים מהקורבן את מה שצפוי לו בהליך המשפטי.
העובדה הפשוטה היא שמדובר בחקירה ,לא באונס,חקירה שעלולה להיות לא נעימה-אם כי בית המשפט משגיח שלא תחרוג.אין סיבה להשוות את ההליך לאונס ויש להעניק למתלוננות את כל התמיכה ואת זה עושים למיטב ידיעתי המרכזים להגנה על קורבנות תקיפה מינית המלווים את הקורבן במהלך ההליך.
אני מבקשת להפסיק להגיב באופן אובססיווי לכל פוסט, ושלוש פעמים. זה מתחיל להימאס. וגם לא להיטפל לכל מלה. זה היה ביטוי מטאפורי. אני לא ממעיטה כלל ועיקר ממה שעוברות מתלוננות, ולכן גם לא מעלימה זאת. מדובר לא רק בזירת בית המשפט אלא גם בזירה התקשורתית שאליה מגויסים חבריו ואנשי שלומו של הנאשם. זכור לי היטב מה קרה גם בפרשת רמון וגם בפרשת קצב. עו"ד "מכובד" שגם כותב באתר הזה נצפה "במקרה" בחדשות בטלוויזיה עם טי-שירט שהדפיס עליה שורה ממה שכתבה א' (אחת מהן) לנשיא. אין גבול לשפל.
אני לא _שופטת_ אף אחת שלא מתלוננת בגלל זה. אני רק ממליצה להתלונן, מפני שיש כאן מטרה חשובה מאד לקדם. למנוע את המשך הפגיעות בנשים אחרות. לנסות להוציא את הצדק לאור (בכלים המשפטיים ה_מוגבלים_!) ולהביא תוקפנים על עונשם. ליצור אווירה חברתית שוויונית ונקייה מפגיעה ואלימות.
אני מכיר את האדם, שמעתי את השמועות, ומתעב אותו כבר שנים רבות. עם זאת, אני חושב ומאמין שחזקת החפות חשובה, במיוחד במקרה כזה, שבו כולם (כולל אני) "בטוחים" שהאדם אשם. אפילו האשמה ברורה ופומבית על ידי קורבן, לא משנה עד כמה כנה ואמיצה, עלולה להתגלות ככוזבת או מוטעית.
לחיסול ציבורי של אדם בגלל שמועות או האשמות שלא נבדקו לעומקן יש שם: ציד מכשפות. עד כמה שאני חושד שהאדם המדובר הוא אכן חלאה ופושע שצריך להיענש, אני חושב שהמקום היחיד שיכול קבוע זאת הוא בית המשפט, באמצעות הליך משפטי תקין.
פרסום שמו בתקשורת על סמך שמועות מריח מעשן לפידים של המון מוסת, ועל מנת שהאדם אכן יישפט וייענש כראוי, באופן שלא יהיה ניתן לערער על תקפותו, יש להימנע מכך. אי הפרסום לא צריך לנבוע אך ורק מחשש הכותבים מתביעות דיבה, אלא גם (ובעיקר) מעקרון חזקת החפות והתנעות מלשון הרע.
האופן שבו בחרו הבלוגרים לפרסם את סיפור האונס הוא חכם וראוי. הוא מאפשר את תפוצת הסיפור בקרב מי שצריכות לדעת על מנת לעודד אותן להתלונן, מבלי להפיץ את שם האיש באופן שעלול לעשות לו עוול איום אם הוא חף מפשע.
תגובתה של נעמה שציטטה את ג'ודית לואיס הרמן נגעה בסבל נפשי שנוצר ממעשה ידי אדם. אני חוויתי שני ארועים של דיכאון לתקופה ממושכת כאשר הסיבה העיקרית היתה סרוטונין. למרות שדיכאון הוא פיזיולוגי תמיד מעשי אדם שהם טריגר נתפסים כסיבה להעצמת אפיזודה דיכאונית.מה שאמרה ג'ודית לואיס לא תמיד נכון. מי שעומד מהצד לא מפריע להתמודדות עם דיכאון מי שלא מבין בדיכאון ומנסה לעזור יכול בהרבה פעמים להזיק.
זו היתה תגובה לציטוט שהביאה נעמה ולא חלילה וחס טענת הגנה עבור הפגע רע שראוי לנידוי וביזוי. אם תצאנה שתיים דובים מהיער ותטרופנה אותה אז שאפו לאלהים
כרגיל אין לי שום בסיס אישי להתנצחות איתך,למרות שאני קולט היטב את הכעסים ומודע היטב לעובדה המצערת שאת ממש לא מחבבת אותי-לא נעים -נישאר בחיים. את בוודאי לא נאשמת בכלום -אני מגיב בדרך כלל אך ורק לעניין עצמו וככול שהנושא עצמו נראה לי חשוב לתגובה.
כל עוד לא מצאת טעם לפגם בתגובה עצמה וכל עוד היא אינה מנוסחת בלשון מעליבה או פוגענית-אני סבור שהפניה אינה במקומה.
מעבר לכך אני מוכן כמובן לכל ברור – אבל לא כאן
כפי שכבר אמרתי-למרות חוסר החיבה שלך אלי א. אמשיך לקרוא ב. אמשיך להגיב ג. אנסה לא לריב
יום טוב
אני חושב שהעמדה שלך, נעמה, נכונה. לאיש עומדת חזקת זכאות ואין זה משנה מה דעתנו על האיש (שכנראה כולם כבר יודעים מיהו).
אבל צריך להבין את "החדווה" של כמה אנשים – לחשיפתו של האיש, כי זה כמו החדווה לפרסם אוונגליסט שנתפס עם זונה, נניח. האיש מטיף מוסר לכל העולם ואשתו, ועכשיו נתפס (אולי) עם המכנסיים למטה.
ועוד – אני לא בטוח שאותו האיש היה גם הוא נזהר בהאשמות כלפי יריביו הפוליטיים (שהם כמעט כל הישראלים חוץ ממצביעי חד"ש ובל"ד). בעצם, אני משוכנע שהוא היה מפרסם…
אבל, כאמור, אני חושב שעמדתך נכונה.
ישוע לא אחראי למעשיהם של שאול התרסי ושל הקיסר קונסטנטין.
ככלל אינני משאירה כאן תגובות החוזרות וממחזרות טענות שבדיוק אליהן התייחסתי בפוסט. במיוחד לא כאשר הן מועלות כאן לא בשם מלא.
לא חייבים להשתכנע. אבל הבלוג שלי לא יהיה זירה למלחמות הלא-נכונות, בעיני, כמו האם סגרתי פוסט ואילו מחירים משלם מי, ואפילו לא מיחזור של טענת הלינץ'.
וכן, גם הפוסט הזה ייסגר אם יהיה צורך.
נעמה אני מאוד מאוד מחזקת אותך על המעשה החשוב והאמיץ של העלאת הפרשיה ומתן הבמה לנפגעת האחת הספציפית ולכל השאר דרכה. אין דבר יותר חשוב מזה. ואין ביננו שום חילוקי דעות. אבל זו באמת דילמה ולא בין שתי דרכי פעולה כי אם בין שתי תפיסות עולם.
התפיסה שלי אומרת שאין לעודד את הנפגעות להתלונן. ככה אני באמת חושבת. העידוד להתלונן לא תורם לנפגעת כהוא זה, הוא מחליש אותה במקום לחזק. תאמיני לי כשאני אומרת לך את זה.
כל אישה שעברה תקיפה או הטרדה מינית יודעת שיש לה את הזכות להתלונן, היא יודעת, אפילו תוך כדי שהמעשה נעשה בה, שיש משטרה ושהאיש שתוקף אותה צריך להיתפס ולהיענש, אז מה? אז כלום. הפחד והבושה נמצאים גם הם שם, מההתחלה.ולצערי הם מוצדקים, מאוד מוצדקים…
הדבר היחיד שמי שעומד מול נפגעת לעשות הוא להגיד לה: יש לך את התמיכה שלי בלי סייג לכל מה שתבחרי לעשות. נקודה.
וזו בדיוק הסיבה, שלמרות שקשה לי מאוד עם המשפט הציבורי שנעשה כאן, אני חושבת שהוא עדיף על העידוד להתלונן…
הבעיה היא שאת לא באמת התייחסת לעניין הלינץ' ואת עדיין לא מתייחסת אליו גם עכשיו. אני באמת רוצה להבין – האם את חושבת שהמעשה שאת ואחרים כאן עושים הוא סביר? ואם כן, אם יוודע לי מחר שמישהי אמרה על שכני שהוא אנס אותה ויש עוד שמועות שמסתובבות, האם שמורה לי הזכות ללכת ולספר לכל הרחוב על מעלליו של שכני תוך העלמת שמו המפורש ותוך השארת עקבות שיובילו אליו ואליו בלבד? האם שמורה הזכות הזו לכל אדם או שמא היא שמורה רק לאוכלוסיה מאוד מסויימת?
ואשר למה עשו או לא עשו המבקרים – רבים מהמבקרים, כמוני, לא שייכים למעגלים החברתיים הרלוונטיים, לא שמעו במשך שנים דברים וחצאי דברים וגם לא מכירים בכלל את גברת אשכר (וגם, אם לא היו הכותבים כאן משאירים עקבות ברורות בחול לא היה סיכוי שאני, למשל, אדע במי המדובר). אז מדוע בדיוק אנחנו צריכים לעשות משהו? וכיצד זה שייך לשאלת מה היה ראוי לעשות? אני בהחלט חושב שהיה ראוי מאוד למצוא לגברת אשכר יועץ משפטי שיסביר לה במה כרוכה הגשת תלונה ולאחר מכן לנסות ולשכנע אותה לעשות זאת. אני ממש לא חושב שראוי להתנפל על אותו אדם בקילשונים ולפידים רטוריים…
אתה מאוד מאוד מאוד צודק, ואני כל הזמן מתחבטת שוב ושוב בשאלות האלה ולא נעלמה ממני העובדה שגם אני כאן רצה עם קלשון ולפיד…
אבל תנסה לחשוה על היפותיזה שונה במקצת, טוב?
והיה ושמעת שמישהו בשכונה שלך גונב באופן עקבי מהבתים, לאף אחד אין הוכחה וגם יש לו משפחה מאוד מאוד מאוד אלימה וכולם נורא פוחדים להתלונן במשטרה. האם היית נמנע מלדבר על זה ומלהזהיר ומלהפיץ את הידיעה?
באמת. כמו תמיד – גם חכמה, גם זהירה וגם כותבת יפה. אני חושבת שאת צודקת לגמרי ופעלת נכון. מהתגובות שלך לפוסטים אני רק חוששת שתחטפי התמוטטות עצבים. הלוואי שיכולתי לעזור במשהו, כי אני אכן מרגישה עומדת מהצד כרגע.
על הדיון הלא תקני, הלא שבלוני, המבלבל, המעצבן, המרגיז והמעורר מחשבות ומחייב התבוננות פנימה. זה באמת, לא בציניות בכלל. למי שיגחך, אני גם אומר תודה לקופאית במרכול לנהג באוטובוס ולכל מי שראוי להודות לו בעולם שכבר הפסיקו בו לאמור תודה.
במרכזי הסיוע יש כמובן יעוץ חינם עם תוספת של נשים שהן בדרך כלל רגישות ומכירות את ההתלבטויות והכאבים הכרוכים בהגשת תלונה ובפגיעה באופן כללי.
אפשר להוועץ בהן כמובן אם מעוניינות.
כאשר רואים סקילה ציבורית של המתלוננות במקרים של קצב ורמון ואף הרחמים של החברה על הקצין שהיה שיכור ולכן בטעות אולי אנס מישהי כשחזר לו מבהיה בבנות הרוקדות בעירום תוך שהוא מושיט שטרות כסף ודוחף לגופן.
לפעמים, גם אם אלה יורשעו, הן החשיפה שעשויה להתקל באנשים לא רגישים, הן הפגיעה הציבורית והן פסק הדין שבדרך כלל מתיחס לעבירות מין כאילו היו עברות רכוש נראות כתשלום כבד מידי בנוסף לתשלום הכבד שכרוך בפגיעה עצמה ובשיקום החיים מעפר אדם לאדם.
חזקת החפות מתמקדת בזכויות הנאשם, שאותה דוגמה נגדית מדגיש. דווקא מי שעוברות ציד מכשפות הינן המתלוננות או הרומזות על פגיעה שתמיד מושתקות, שכן אם ידברו אכן יעברו דרך הקילשון והלפיד של דוגמה נגדית (שמהווה דוגמה לקבוצה רחבה המחזיקה בדעות אלה).
בין אם מישהי תקום ותתלונן ובין אם לא כדאי להפסיק להדגיש לרגע את זכויות הנאשם ולהדגיש דווקא את זכויות הנפגעות, שהן תלונה, שתיקה, כעס, פירסום הסיפור בבלוג, דיבור.
כשהמאזן יהיה שווה, כאשר תלונה של נפגעות תהיה לפחות בחצי מן המקרים, כאשר תגובת הציבור תהיה לסקול או לגנות את הנאשם לפחות כמחצית ממה שמגנים נפגעות, אולי אז יגיע הזמן להתחיל להזהר בכבודו של הנאשם.
הרי גם חצי זו הקלה על הנאשם (שהנה אני חוטאת בה) כי הרי אינוס והטרדה הינם פגיעה של אדם שיש לו יותר כוח מלאחר ולא כאשר הם שווי כוחות ומתחלקים בהם בשוויון ואחווה.
בינתיים נפגעות עבירות מין יושבות בביתן ושותקות ובו בזמן מתבוננות לבדוק האם משהו באקלים הציבורי השתנה כבר (למרות שלהן זה כבר לא חשוב כי כבר עברו שנתיים מתום תקופת ההתיישנות של הגיהנום הפרטי שלהן. פרטי אך דומה כל כך לגיהנומים של נשים אחרות בכל מקום).
מיכל, אינך מסתובבת עם קילשון ולפיד ואין דבר בכתיבה שלך שמרגיש דורסני או אלים. ההפך הוא הנכון, יהיה נעים אם תמשיכי לכתוב. גם הרשומה בעיני אכן יותר נכונה מעמידה מן הצד. אפרופו, באותו ספר מדהים ממנו נלקח הציטוט גם נכתבו דברים מחכימים מאוד על חזקת החפות.
כל הדברים שהעלית לא מאוד רלוונטיים למקרה הזה. כאשר מישהי מתלוננת כנגד אנס במשטרה אולי אפשר לדבר על הנושאים שהעלית כאן הסוגיה היא אחרת וראוי להתמודד איתה ולא עם מה שלא עומד לפתחנו!
מכיוון שיש אנשים שאינם מכבדים את הבקשה לא לחזור על טענות שכבר השמיעו, מלה במלה. אגב, חזרה על אותן טענות לא מחזקת את הטיעון.
זאת במיוחד שהכותבים שומרים על אנונימיות ולא מזדהים בשמם המלא כפי שהתבקשו. אחזור על משהו שאני כבר אמרתי: אין שמץ של יושרה בהטחת האשמות כאשר לכותב אין אומץ לב מינימלי לעמוד מאחורי דבריו בשמו המלא, כפי שאני עושה.
גם מי שמבקש התייחסות רצינית ראוי שיזדהה. אין לי עודף זמן כדי להתדיין עם מגיבים עלומי שם ואינטרסים.
דוגמא נגדית: אתה אינך יודע מה נעשה מאחורי הקלעים. אולי בדיוק מה שאתה ממליץ עליו? מכיוון שלא הצלחתי למצוא מייל שלך גם לא באתר שלך, אני כותבת זאת כאן.
יום טוב לכולם