הבא בתור מהארץ (לשעבר) שמעלה טור אפולוגטי ביחס להתנהלות העיתון לגבי לאור והתנהגותו בהארץ הוא מי שהיה שנים רבות עורך הארץ, חנוך מרמרי.
מרמרי כותב תמיד יפה, והוא גם איש הגון, כך אומרים לי. אבל הטור שלו בנושא בעין השביעית מעלה כמה בעיות. מביניהן אתמקד בשגיאה הבולטת במיוחד, שעל כנה הוא בונה את עיקר התזה שלו. לאור, כך טוען מרמרי, לא היה ממונה על אף אחת מהעובדות שהטריד לכאורה, אלא עבד לצדן, כך שלא היו ביניהם יחסי מרות. מרמרי מצטט מהחוק למניעת הטרדה מינית (שנחקק מאוחר יותר) "ובו מוגדרת הטרדה, בין היתר, בניסוח הבא: 'התייחסויות חוזרות המופנות לעובד במסגרת יחסי עבודה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות'."
יפה. רק שזה לא כל החוק, וזוהי רק הגדרה אחת להטרדה מינית בו. לו היה מרמרי טורח לעשות מלאכתו נאמנה, היה מגלה הגדרות נוספות, רלוונטיות יותר לענייננו. במיוחד זאת הבאה, המופיעה בסעיף 3(א)5:
"התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית". שלא כמו הגדרות אחרות להטרדה בחוק, הדורשות שההתייחסות תהיה חוזרת ולאחר סירוב (להוציא ביחסי מרות או תלות, שבהם לא נדרש סירוב או הפגנת אי-עניין בהצעות), בסעיף זה לא רק שלא נדרשים יחסי מרות, אלא שלא נדרש שההתייחסות המבזה או המשפילה תהיה חוזרת. מסבירה אורית קמיר בספרה: "אם פלוני מתייחס למינו של אדם, למיניותו או לנטייתו המינית אפילו פעם אחת בלבד באופן שהוא מבזה או משפיל, בין שמושא ההתייחסות הגיב לה ובין שלא – זוהי הטרדה מינית אסורה על פי חוק".
הדוגמאות שקיבלנו בתחקיר של ערוץ 10 על התבטאויות שכוונו כלפי נשים בדסק החדשות של הארץ (במקרה זה), שלא אחזור עליהן כאן, הן ללא ספק מבזות ומשפילות. כפי שציינתי בפוסט הקודם, על-פי החוק למניעת הטרדה מינית אין צורך בתלונה רשמית של מתלוננת, המתייצבת בשמה, כדי להקים חובה למעסיק לטפל במקרים של הטרדה מינית המגיעים לידיעתו. המצב ששרר בדסק הארץ ע"פ הכתבה בערוץ 10 היה של common knowledge בעיתון לגבי התנהגותו לכאורה של לאור, בין השאר פשוט משום שהתבצעה בפומבי. מסבירה אורית קמיר את חובת המעסיק לטפל בכל מקרה של הטרדה מינית שהוא יודע על אודותיו: "כוונת החוק היא לחייב את המעביד להבטיח לכל עובדיו סביבת עבודה חופשית ונקייה מהטרדה מינית – בלא קשר למידת האומץ של מוטרד מסוים ונכונותו להסתכן ולהתלונן על הטרדה או התנכלות".
מרמרי כותב כי "גם לפני 1998, שנת כניסת החוק נגד הטרדה מינית לתוקפו, יכולים היו כל עובד ועובדת ב'הארץ' להגיש תלונה מפורטת בכתב או בעל פה בכל עניין למנכ"ל העיתון, לעורך, ואפילו למו"ל. אינספור תלונות טופלו כך במהלך השנים, כל תלונה לגופה. בדיסקרטיות ומבלי לסכן את מעמדו של המתלונן". המידע שהגיע לערוץ 10 ולכלי תקשורת אחרים הוא, איך נאמר זאת, מעט שונה. [קראו בקישור את דרוקר – 20.2].
מרמרי, אפוא, טועה ומטעה בהצגתו ובפרשנותו לחוק למניעת הטרדה מינית. גם אם רוב המתואר בכתבה לגבי הארץ ארע לפני כניסת החוק לתוקף. זה עדיין לא עושה את התנהלות העיתון ובכיריו, שידעו ושתקו, לפחות מגונה וליותר מוסרית. בעיקר, היא מעלה שאלות נוקבות לגבי החלטתו של מרמרי להמשיך להעסיק את לאור בתפקידי כתיבה בעיתון, כפי שהוא מעיד על עצמו שעשה: "לימים, (…) עבר לאור, לבקשתי, לכתיבה בלבד". מרמרי מדגיש שלאור שרד גלי קיצוצים ופיטורים, ומערכת חדשה ושונה באופייה ממשיכה להעסיק אותו. הוא מנמק זאת בכך ש"כותב כמוהו ראוי לבמה הולמת". אין ספק שלאור יודע לכתוב. לא אכנס כאן לשאלה האם מדור התרבות והספרות של הארץ הוא בימה לחיסול חשבונות אישיים, כפי שעושה לאור בערך בכל טור שני שלו. השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא האם מי שבכירי הארץ ידעו על מעלליו במשך שנים – יהיה הכותב המכושר ביותר – ראוי לבמה שהם המשיכו וממשיכים עד היום לתת לו ולְמה, בדיוק, ראויות הקורבנות שלו. וכולנו.
פוסטים קודמים בנושא:
הו הצדקנות [ביקורת על ביקורת הטלוויזיה של הארץ על תחקיר ערוץ 10]
ששש… אל תפריעו
לפני זמן-מה קיבלתי את ספרה של ד"ר אורית קמיר זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית. התחלתי לקרוא אותו מתוך מטרה לכתוב עליו. בינתיים סחפו אותי החיים שלא הותירו לי זמן רב לקריאה לאחרונה. הפרשייה האחרונה הדגישה את חשיבותו ובעיקר את שימושיותו של הספר הזה. זה לא ספר לקריאה מכריכה לכריכה, אבל כן ספר שכל אחד ואחת יכולים להיעזר בו. מי שמרגישים מוטרדים, מי שמבקשים להבטיח שהתנהגותם לא תתפרש כהטרדה, מעסיקים שרוצים לדעת בדיוק מה חובתם, משפטנים המבקשים להתעמק ברקע התיאורטי של החוק, ומי לא. גם אם במקומות מסוימים משתלט עליו טון דידקטי שהפריע לי, הוא מומלץ מאד. זה האתר של הספר.
רק להודות לך, ל"המקור" ולכל האחרים ובעיקר האחרות שמנהלות את המערכה החיונית הזו
מסתבר שהמשפט נכון ומרמרי את לאור מוכיחים את זה.
אני מוחקת את תגובתך, ברשותך.
עניינים רכילותיים, אם נורא דחוף, אפשר לברר דרך המייל… נא לא להסיט את הדיון אליהם.
אמירה הנוגעת לחומרתם של המעשים שלאור מואשם בהם.
מרמרי נוהג במאמרו כאדם המנקה את הביתו על ידי השלכת כל האשפה החוצה וגריפת המים המלוכלכים אל מעבר לסף ביתו. משהעיף החוצה את הטינופת הנוטה להדבק והרחיק אותה מעצמו וממקום עבודתו – נראה כאילו שאין לו שום עניין בסיפור עצמו.
"הארץ" ניצל, יחי מקום העבודה הטהור שלו. המאמר הזה, בעיני, הוא המקרה הקלאסי של הוספת חטא על פשע.
נעמה, תודה על הפוסט הנ"ל. אני מאד אוהבת את חנוך מרמרי (ככותב. אני לא מכירה אותו אישית יותר מבאופן שטחי), אבל המאמר שלו אכזב אותי ברמה המוסרית, כמו גם ברמה העיתונאית.
כתבתי כאן את השגותיי – לא פוסט מעמיק, אלא יותר תגובה אינסטינקטיבית מייד אחרי סיום הקריאה:
http://www.google.com/buzz/biranit/D9hZnng9RuU
כתבת אתמול פוסט לגבי ההתייחסות של הארץ, ובה ציינת בביקורת את העובדה שההתייחסות של הארץ הייתה חסומה באופן חריג לתגובות.
דא עקא שגם הפוסט שלך היה חסום לתגובות, ואני מניח שהנימוס מחייב לא להגיב כאן (בפוסט הזה) על פוסט אחר שכנראה לא רצית לקבל עליו תגובות.
הבנתי נכון?
מכבדת מאוד את חנוך, כעיתונאי וכאדם. עם זאת, יש כאן היתממות מקוממת: לאור בהחלט היה בכיר מעובדות הדסק שאותן הטריד. הוא היה ה"מוריד" לדפוס, הסמכות הלשונית האחרונה, ובהחלט ותיק ומוערך מהן. מכאן, שהן בהחלט חששו מדעתו ומכוחו בעיתון. יחסי מרות קלאסיים.מרגיזה מאוד היא גם תגובת עיתון "הארץ" היום, לפיה בעלי התפקידים הרלוונטיים אינם עוד בעיתון. אז מה? האם העיתון היה מנקה מאחריות משרד ממשלתי שפישל, ובעלי התפקידים הרלוונטיים אינם עוד שם? היתממות לשמה, שלא לומר זריקת רפש באלה שאינם עוד בתפקיד. הפתרון הקל. ועניין היותה של הגר להב אשתו של מנכ"ל העיתון דאז. חבל שלא דייקו בעובדות: בתקופה שעליה היא מדברת היתה רחוקה מלהיות אשתו.
הערכתי לחנוך מרמרי גדולה, אך הוא רחוק מלדייק, ומאכזבת ההגנה שהוא מעניק ללאור. מכל מקום, מרמרי מעולם לא היה בדסק החדשות, כך שאין לו באמת מושג כיצד הדסק התנהל. הוא הסתלק מהמערכת אחר הצהרים, בשעה שבה התחילה העבודה בדסק. וכן, לאור היה חלק בלתי נפרד – ומכוער מכולם – במערכת הזאת.
המשורר היה ללא ספק בכיר המשכתבים בדסק, כולם רעדו מפניו כולל ראשי הדסק, ולמען האמת, גם ראשי מערכת החדשות. האם זה קרה משום שהייתה לו הגנה מלמעלה? את זה אפשר לבדוק היום, אולי גם חובה לבדוק.
לדעתו אנחנו (הבלוגרים/יות) בעניין זה, בשונה מהעיתונות – "דוגמא ומופת להיעדר אתיקה עיתונאית".
לא קראתי את מרמרי. אעיר רק שכן התקיימו יחסי מרות, שכן לאור היה בכיר מאותן בנות ובאותה מערכת. מאחר ומרמרי לא מטומטם – לא נותר לי אלא להניח שכוונתו רעה.
צעירה הייתי וגם בגרתי, ואני בהחלט זוכרת את הימים בהם "את נורא מוכשרת, אולי תוכלי לכתוב בעיתון" היה אחד ממשפטי המפתח, שהסאב טקסט שלהם היה "תזדייני איתי ואז נראה". מאחר והסתובבתי מספיק שנים (שלהי ה- 70 עד שלהי ה- 80/אמצע ה- 90, בהפסקות של שהויות ארוכות בחו"ל) בסצינה התל אביבית כדי לפגוש מספיק אמנים, יוצרים ואנשי תקשורת שהשפה שלאור דיבר כנראה, על פי העדויות, בבוטות – היתה גם שפתם, גם אם הצליחו לשוות לה מראית עין מתורבתת יותר. מרמרי ושניצר לא יכולים למכור לנו סיפור משוכתב בהקשר זה, שכן היינו שם. מדובר בהגנה פשוטה מצידם על מועדון הבנים.
אל תספרי לאף אחד – אני נורא מתביישת – אבל אני אפילו לא יודעת איפה שניצר כותב, כדי לחפש.
מצד שני, הייתי בודקת את קשרי העבודה שהתקיימו בעבר בין שניצר ללאור (בהעיר, אם אני זוכרת נכון). אם כבר מדברים על אתיקה, שעיתונאים תמיד מצייתים לה כידוע. (הוא צודק בכך שבלוגרים לא כפופים לאתיקה עיתונאית, אבל זה כבר עניין אחר).
http://www.the7eye.org.il/articles/pages/article4606.aspx
"גליון האלף החגיגי של עיתון "העיר", בנובמבר 99', הוקדש כולו לסיפורים וכתבות מן העבר המפואר של המקומון. חבורת המייסדים האגדתית התקבצה יחדיו לתצלום משותף. בשורה הקדמית חייך במבוכה אל המצלמה חנוך מרמרי, מי שהיה העורך הראשון של "העיר" והיום עורך "הארץ", ומאחוריו הזדקף בארשת רצינית עמוס שוקן, מו"ל "הארץ" ו"רשת שוקן". לצדם ניצבו העיתונאי מאיר שניצר, המעצבת הגרפית איריס דישון, הסופר יצחק לאור ועוד רבים וטובים".
ת'אמת? לא זוכרת אם קראתי אותו בקפה בבוקר, בידיעות, או בחומוסייה בצהריים, במעריב (כידוע לך – עיתונות מודפסת לא נכנסת אלי הביתה, בין השאר מטעמי האתיקה – הבולטת שם בהיעדרה:)).
במקום לחזק את ידי ה"בלוגריות" (איזה שם זה בכלל? (לא היה מוטב לתת שם מסודר וקריא יותר ובעברית! לאנשים שכותבים דברים רציניים ואחראיים?) מנהלים יועצי התדמית של עיתון הארץ את הבעיה שנחשפה אצלהם. זה מאבק צבוע ומתחסד המגן על נקיון כפיו של עיתון הארץ ותמימות בלתי מובנית על היותם אחראים עד עצם היום הזה לכהונתו האומללה של יצחק לאור (ועוד כמה נבחנים אחרים שם) בתפקיד הכלב האלים של העיתון. עיתון לאנשים חושבים? עיתון לאנשים חשובים? עיתון לשמאלנים? עיתון לאתונות? עיתון שיוצא בארץ שלא יודעת מה יד שמאל עושה ומה יד ימין רוחצת? איזה שם זה ?
במערכת הארץ ולאורך שנים טופח יצחק לאור, כי הוא נתן ונותן להם את הצבע בלחיים ואת הגוון הסמוק מספיק בכדי שיהיה להם בשביל מה לקום בבוקר, יש להם נבחן להשען עליו שצועק כל יום את המישנה היומית הסדורה השונאת והפתטית לא רק שלו אלא בעיקר שלהם. לאור זה כלב השמירה, הנבחן המהגג בדעות שאינן דעותיו בלבד הן דעותיו של המקום שמשלם לו כסף ואוהב מאוד את הכלב שלו, לכן כשיוצא דבר כזה לאורך שנים הם
באים להגנתו. הוא שומר ומגן על בית חלציו של הארץ, לא פלא שנתנו לו לעשות שם הכלללללל, הכלללללללל כולל כמובן ובמובן של הטרדת והלבנת פניהם של אנשים ועובדים, והכי קל לעשות את זה על נשים. הן תמיד נבוכות, תמיד שתוקות ותמיד מנסות להבין כמו אמהות טובות , ממקום חיובי מטורפים וסוטי מין.
אז עם כל הרצון הטוב, מדובר בכלב שמירה שנבח ונבח וגם נשך ולא היה לאף אחד מלמעלה שום צורך להגיד לו מילה. גם לא עכשיו.
מתחילת פברואר בעקבות מאמרה של אשכר אלדן כהן היה התפרצות (או מרד) מטעמן של נשים בעיקר.
עמדתי בצד וממש נדהמתי. אני חייבת לומר שנדהמתי.
עד כה הנשים שתקו, הכעס בעבע מתחת לפני הקרקע כמו לבה שמתבשלת במשך שנים ארוכות עד שהיא מחכה לרגע שבו היא פורצת פתאום בחום אדיר ובסילון השמימה החוצה מלוע הר הגעש.
וזה באמת מזכיר לי את הנסיעה שלי לאי טנריף. במרכז האי ישנו הר געש מאוד יפה. אבל התושבים נורא פוחדים כל הזמן שהנה הנה הוא יתפרץ ואז האי יתמלא בלבה או פשוט יתאדה. כבר מאה שנים ההר לא התפרץ אבל פתאום הוא יכול להתפרץ.
זה בערך מה שהרגשתי שקורה פה. ואשכר הציטה את הגפרור.
וההתפרצות הייתה מכיוון שגברים מסוימים בארץ מציגים את עצמם כהומניסטים כלפי קבוצות אנשים מסוימות ונלחמים בחירוף נפש על זכויותיהם של קבוצות אלה. הם נשכבים על הרצפה וליד גדרות אם מעזים לקפח את זכויותיהם האלמנטריות של הקבוצות שלמענן הם נלחמים אידאולוגית.
מאידך, הם דורסים ורומסים זכויות אלמנטריות של נשים.
הפרדוקס הזה הוביל לשתיקה רועמת של שנים שבעבעה מתחת לפני הקרקע ופרצה בכל הכוח.
מה שקרה כאן ברשימות באמת היה נורא מפחיד. גם אני נבהלתי ממסע הפרסום שנעשה כאן. חשבתי לעצמי שאילו הייתי גבר הייתי פולטת צווחת איימים. זו הייתה מן התנפלות ברשת שלא הייתה כדוגמתה.
גברים בכל זאת לא מבינים מה עובר על נשים. הם לא מבינים שיש גברים שחושבים ש"זכויות" הן רק של עם פלשתיני ולא של נשים. נכון רוב הגברים לא חושבים ככה. אבל מיעוט של גברים כן חושב ככה. ומה אחד כמו חנוך מרמרי מבין. הוא גבר. והוא נעלב אם מעליבים את השמאל או את העיתון שלו לכל היותר. הכי חשוב שלא יעליבו את העיתון. אישה? מה הוא מבין בנשים. הוא מבין רציונאלית מה אשה מרגישה, אבל הוא לא ממש מבין לעומק. אז זו התוצאה.
בלימודי מגדר היו נותנים תשובה אקדמית למצב שהתרחש כאן, בנוסח שהתסמונת שקרתה פה היא חלק ממשבר זהות שישנו בפמיניזם שקשור במתירנות, מחד, וזה מתבטא בחוגי השמאל. בהזדמנות אפשר לפרט על כך.
ההודעות המעידות על מעשיו של יצחק לאור נכתבו בלשון מכבדת ולא בלשון ביבים. מה שהזכיר לבה והר געש היה נגד אלה שמכונים "מובילי הקמפיין שאחת ממובילי הקמפיין הלכה על הסף "
השינאה שלהן למצב שהגברים שמו אותן היא אדירה ואני מפחד שתגיע התפרצות אלימה מצידן.
מוזר מאוד שאת שופטת מחאה של "נשים", גם את "אשה" ואת לא יוצאת דופן. יש המון גברים ברשימות שמוחים בדיוק כמו ה"נשים" ברשימות, וכועסים לא פחות מה"נשים" בנושא הזה. אשכר אמיצה ואת זה מעריכים רבים. חנוך מרמרי כן נעלב מהמחאה, מתכנית המקור, ומכך שהוא נדרש להסביר התנהלות העניינים שם בתקופתו, הרבה מילים רייקות הוא שופך שם, ואי אפשר להגיב לדבריו.
ברשימות לאורך שנים לא היו שתקניות ולא שתקו
להפך בזמנו קראתי גם "גברים" כשהנושא עלה שכתבו המון והתנגדו לתופעה, מי שמכיר את רשימות יודע שהנושא עלה עשרות פעמים ואצל
גברים ונשים. את לא יודעת על זה כי לא היית פה.
.
כתבת "חשבתי לעצמי שאילו הייתי גבר הייתי פולטת צווחת איימים. זו הייתה מן התנפלות ברשת שלא הייתה כדוגמתה.
"
את ממש לא צודקת.
אני ועוד הרבה מאד גברים לא נבהלו אלא דוקא שמחנו.
כל גבר שמעולם לא התנהג ככה יודע שההתנפלות הזאת לא מכוונת אליו. שכזה דבר לא עושים סתם לחף מפשע לא רק למי שאשם ומי שלא התנהג כך מעולם- לא נבהל ומי שמבין מה עובר על הקורבנות גם שמח בשבילן על יום ניצחונן.
לגבי ההסבר העמוק- יתכן שיש משהו בזה שהמהפכה הליברלית של שנות ה 60 שיחררה אנשים רבים מכבלי הדת-המסורת-השמרנות, אבל שכחו ללמד אותם דבר אחד, נכון שמעכשיו במין הכל מותר, אבל רק בהסכמה ואז הם נשארו עם הידע שהכל מותר, לא חינכו אותם לגבי המגבלה, תודא שהיא מסכימה.
כתבת:
ההודעות המעידות על מעשיו של יצחק לאור נכתבו בלשון מכבדת ולא בלשון ביבים.
איפה כתבתי שההודעות שנכתבו על מעשיו של איציק לאור נכתבו בלשון ביבים?
זו פרשנות שלך.
אני נתתי את הדימוי של התפרצות כמו הר געש, ואתה ראית בזה משהו שלילי.
שוב בעית הבנת הנקרא. זו בעית אוריינות.
כתבת:
מוזר מאוד שאת שופטת מחאה של "נשים", גם את "אשה" ואת לא יוצאת דופן.
אני לא שופטת כלום. כתבתי רק מה שאני מרגישה.
אלה המלים שבהן השתמשתי:
עמדתי בצד וממש נדהמתי.
זה בערך מה שהרגשתי שקורה פה.
ולכן אני לא שופטת, אלא כתבתי מה שהרגשתי.
לגבי גברים. תראה אני אישית מוקפת בפראי אדם.
כלומר, מתנהגים יפה לאחרים אבל לא לנשים.
אז זה מה שאני מכירה.
שמאל, ימין, דעות פוליטיות. זה לא רלוונטי.
אשמח להכיר גברים אחרים ולראות שיש משהו אחר בעולם. באמת.
ולעניין המהפכה של שנות הששים.
אמא שלי תמיד מספרת לי: בזמני אי אפשר היה סתם כך לגור עם בחור. היה צריך להתחתן אם רצו לחיות יחד עם בחור ולכן כל החברות שלי התחתנו בגיל 21. אם מישהי התחתנה בגיל 24 היא נחשבה כבר לרווקה זקנה. והיום זה בכלל לא ככה. ויש כאלה שאכן מנצלים את המהפכה שקרתה אחר כך. מנצלים את הפרצה וכך קורה שכמעט כל בחורה בשלב זה או אחר של חייה חוותה הטרדה מינית.
אני לא יודעת האם בתקופה של אמא שלי הם חוו הטרדות מיניות או אונס לייט כזה. כנראה שגם, אבל בצורה פחות חופשית. נראה לי שהפמניזם נכשל במקום הזה כי הוא אפשר לפרצה הזו להתקיים. הוא לא הגן על הנשים מספיק והיה עסוק בשחרור האשה במקומות אחרים.
הוא הכסת"ח של הארץ ובכיריו, בהווה ובעבר, לא המהפכה המינית של שנות ה-60 או מה אמא אמרה לי.
כסת"ח כפול: בהתחלה טיוח של מה שידעו ושתקו, עכשיו ניסיון להרחיק את זה מהם כדי שמחנם יישאר טהור, גם במחיר האמת. גם אז וגם עתה, על גבן של הנשים, שמה שהן טוענות שנעשה בכלל לא מעניין אותם, עד כדי אי-התייחסות.
מפנה אתכם לתגובתו הקולעת של מיכאל ז' לעיל. לתגובה כולה, שהוא מסיים:
"'הארץ' ניצל, יחי מקום העבודה הטהור שלו. המאמר הזה, "בעיני, הוא המקרה הקלאסי של הוספת חטא על פשע.
נעמה, העובדה שרעיית המנכל הובילה את החשיפה במקור, מריחה מחיסולי חשבונות או מכת מנע בתוך אנשי הארץ מאותה תקופה שקופת שרצים תולה עליהם. ממש לא מעניין לסחוב את הציבור הקדוש לביב הזה, עם כל החשיבות של הנושא שאת מקדמת.
ברמת העובדות: א. ד"ר הגר להב לא היתה באותה תקופה נשואה למנכ"ל העיתון דאז. ב. היא לא הובילה את החשיפה, היא היתה מהיחידות שהיו מוכנות להתראיין בשמן ובפניהן. יש עדויות רבות אחרות שלא נחשפו כי
הנשים עדיין, פשוט, פוחדות עד אימה.
ולעניין עצמו: לא חיסולי חשבונות מעניינים אותי, אלא הידיעה והשתיקה אז, והכסת"ח היום, גם במחיר עיקום האמת והעובדות. שניהם מאפשרים למטרידנים ותוקפנים להמשיך במעשיהם, באין מפריע, על גבן של הנשים.
שמעת מה"ה מלה אחת על מה שהן עברו, גם בגלל שתיקתם? על זה שהם ממשיכים להתבצר בעמדתם הצדקנית ומטיפים מוסר לכל העולם מעל גבי העיתון שלהם כשזה מה שקורה בחצר שלהם, ובאחריותם?
אז המנכל וראש הדסק הנשואים ועובדים שנים בהנהלה הם עכשיו בסדר והעורך (??) הוא האיש הרע ? עשי לי טובה. תרגיל ביחצנות להורדת בוץ.
התאריכים שלך לא מסתדרים.
אם כבר, הפני את זעמך כלפי מר שוקן האחראי לכל הכנופיה הזו, מלמטה למעלה ויודע היטב מדוע הפירסום הזה נעשה עכשיו.
תמיכתי בנפגעות הטרדה אינה נתונה בספק, אך לא הצטרפתי לעגלה מאחר שהיה ברור ששוב מחזיקים את הציבור הקדוש בתור בני ערובה חסרי דעת. אני לא אוהבת כששוקן עושה את זה, וגם לא כשעמיתותי עושות זאת.
מנסיון העבר כאשר נוקטים בשיטות כאלה, לטווח ארוך יש נסיגה במטרה אותה מנסים לקדם. ולעניין זה הרי את מופנית אחר כבוד למערכת המשפט, וסופה העגום מרוב קומבינות.
אף פעם לא הייתי חזקה בתורות קונספירציה. אני נוטה לחשוב, ככלל, שניהול כושל של ארועים כאלה או אחרים הוא תוצאה של רשלנות, טפשות ולא-יוצלחות הרבה יותר מאשר של תכנון מוקפד מראש של מתי ואיך הם ייצאו ואיך לסובב אותם כך שיפלו על הראש הנכון. אבל הרי לא נשכנע זה את זאת.
נסיגה במטרה שמנסים לקדם יכולה לקרות בצורות שונות, ולדעתי הדרך שאת בוחרת כאן תורמת לכך. כי אם אסור לומר שום דבר רק כי לא מפצחים את מקור הרע היסודי – זה מתכון לכך שכל הרעות שמעליו ימשיכו להתקיים. ושתמשכנה מי שתמשכנה לשלם עליהן את המחיר.
וזה מניפסט עלוב מאוד של (1) מגננה סרת טעם על הארץ, מנהליו, עצמו. (2) רשת ביטחון (ככל שאני לא אוהבת לתת סופרלטיבים ומעדיפה לדבר בסאב טקסטים – אני חשה צורך להדגיש – רשת ביטחון פאתטית) ללאור. אני מסיקה שכרגיל במקרים כאלו – רשת הביטחון לגבר שנתפס היא אחוות אלו שעדיין לא נתפסו (כתבתי על זה למיטב זכרוני בהקשרים אחרים בעבר – החברים של מרדכי, גולדבלט ואחרים).
מוטב היה למאמר הזה שלא ייכתב.
לגבי הגר להב – גם אני הופתעתי מכך שהיא רעייתו של מנכ"ל הארץ. התחושה הלא נוחה שהתעוררה בי נבעה מכך שזה לא נאמר מראש. זה היה צריך להאמר על ילדיה ועל ידי ההפקה, עם סדר בדברים (מה היא היתה אז ומה היום). מאחר ואפילו אני, שלא מורידה מתקפות עדותה ולו בפסיק, ומעריכה מאוד את אומץ ליבה להתראיין בגלוי – חשה שזה לא בסדר שזה לא נאמר, אני יכולה להבין איך אחרים חשים כך.
יע"ז, איריס – אין כאן קונספירציה. יש כאן אשה שאמרה את מה שישב בה וצריך היה להיאמר. הטעות היא טקטית, לא אסטרטגית. אני חושבת שכדאי שנחדד ונבהיר את זה ולא ניקח את הדברים למחוזות רחוקים מדי. גם כך יש מספיק קונספירציה (גברית, לעניין זה) בהגנה על הנ'ל ובכך שכל המערכות העדיפו את כבוד התוקף על כבוד קורבנותיו.
ולא על ילדיה (פרויד).
את הפוסט שהעלה רביב דרוקר בבלוג שלו לגבי חנוך מרמרי, מה ידע, ועל מה התלוננו בפני הממונים עליו בתקופתו.
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=11600584
צ"ל: על מה התלוננו נשים בפני הממונים עליהן בתקופתו
איריס יודעת תחת מסכי עשן לירות חיצים לעקב אכילס של מי שראוי/ה לקבל אותם. זה לא קורה כל יום אפילו לא פעם בחודש אבל כשזה קורה …..
באת מברך ויצאת מקלל… אתה מפריך שטויות בכל מיני אתרים ברשימות ומנסה לסכסך נשים אחת עם השנייה, נדמה שנעמה מחקה תגובתך או מישהי אחרת וכך ראוי היה לעשות בכל פעם כשאתה מגיב בסגנון
המסכסך שלך. תפסיק להגיב בנושא. אתה לא תורם תרומה כלשהי לאמת.
"
אז המנכל וראש הדסק הנשואים ועובדים שנים בהנהלה הם עכשיו בסדר והעורך (??) הוא האיש הרע ? עשי לי טובה. תרגיל ביחצנות להורדת בוץ.
"
אם ד"ר הגר להב אמרה בכנות רבה את דבריה למצלמות של תכנית "המקור" שכולנו ראינו, זה לא משנה אם היא נשואה היום או לא נשואה היום למנכל
להפך, זה מחזק עוד יותר אותה ואת טיעוניה.
היא מוסרת מידע מהתקופה שחוותה השפלות מצד לאור, ניכר שהיא דוברת אמת. אם היא רוצה לגרום לכך שלאור לא יכתוב יותר בהארץ גם זו דרך לעשות זאת היא נמצאת במעמד משמעותי בהארץ גם היום, והיא מדברת בקול רם, מדוע את כל כך חשדנית איריס?
ד"ר הגר להב מדברת עובדות ואולי מנסה לגרום ליציאתו לפנסיה של מר לאור.?
מה את יודעת?
אמיצה מאוד הגברת הזאת. אין פה שום קונספירציה.
זכותך לאמר שאני כותב שטויות זה מותר
אני לא מאמין שכתיבתי יכולה בדרך כלשהי לסכסך בין נשים מיותר להגיד שאני לא רוצה בכלל בכך. אם האפשרות של סכסוך בין נשים שהיא פרי צורת חשיבתך היא מציאות ולא משהו אמורפי יש לך סיבה להתגונן.
האמירה אינה אישית אלא באה להצביע על דעות קדומות נגד נשים
אני מזוהה ברשת ואחראי למה שאני כותב. אתה נכנס לבלוג אישי ומשתלח תחת אנונימיות במשתתף אחר. בדרך כלל תגובות בסגנון זה נמחקות
אתה מפריך את השטויות של עצמך. בהתחלה היית
צד מאוד מזדהה עם הנושא, בהמשך נמחקת מכמה אתרים כי אתה מנסה לסכסך עכשיו אתה בכלל קוטבי הגישה הדו פרצופית שלך מלמדת עליך הכי טוב. זו צורת מחשבה שהיא שלך. אין לך שום אמירה בעשרות אתרים ברשימות לא היית אישי אלא מתחזה.
כשאתה תחליט בעד מי אתה ובעד מי אתה לא, תמשיך לסכסך, בינתיים שב ותחשוב מדוע אתה מפריך את השטויות של עצמך.
הנושא יותר מדי חשוב.
מעניין שהעין השביעית, כתב עת אינטרנטי שמסקר תקשורת בעיניים ביקורתיות, עבר בשתיקה על ההתרחשות התקשורתית בבלוגוספירה והמתין בסבלנות עד הכתבה של ערוץ 10. בכך הוא ללא ספק יישר קו עם עיתון הארץ, שהיה גוף התקשורת הממסדי האחרון שנתן פירסום לפרשה.
גם המאמר של מרמרי, נראה שחולץ ממנו כמעט בכוח:
"אין ביכולתי להתייחס למגוון ההאשמות שהוטחו ביצחק לאור בכתבה ששודרה שלשום ב"מקור", ובוודאי לא לטענות ולהאשמות שמועלות כלפיו בדבר אמירות ומעשים שהתרחשו כביכול במקומות ובזמנים אחרים. אבל כיוון שכלי תקשורת שונים הפנו אלי השבוע שאלות בעניינו המתייחסות למשמרת שלי ב"הארץ", אני מוצא לנכון להאיר כמה נקודות."
או במילים אחרות: אני לא רוצה להגיב לשאלות שהופנו אלי כראש אותה משמרת, תעזבו אותי בשקט ואל תטרידו אותי יותר בעניין הזה.
תחקיר המקור לא קידם אותנו בהרבה. התלונות על מה שהתרחש בהארץ הן על דברים שקרו כמה שנים לפני החוק למניעת הטרדה מינית. לא רק הזמן שחלף אלא העובדה שהעדויות נתנו באופן מגמתי ולא ספונטאני. אצל ד"ר הגר להב ההטיה האידיאולוגית מאד בולטת וזה גורע מהעדות ולא מוסיף עליה. כך או כך אין מדובר בעבירה
ביחס לעדותה של אשכר אלדן-היא בעייתית בהרבה מובנים ובמקומות מסוימים אפילו היא מסתבכת בסתירות תמוהות. ראה כל נושא הטלפון בפוסט-מכיוון שיש התיישנות ולא ברור אם מדובר באונס על פי הגדרת החוק אז העדות לא מקדמת את הנושא
נשארה רק התקיפה בסם שפיגל ב2002-כאן זה נשמע רציני יותר אך אין עדות ממקור ראשון –זה הנושא שמזמין המשך חקירה
קורא: נכון. בעיני הטקסט של חנוך מרמרי מציג בעיה הרבה יותר גדולה. לא שהוא "חולץ" ממנו, אלא מה היכולת של העין ה-7 להתייחס, עוד לפני פרסומו, לפרשה, כשאחד המעורבים בה כותב אצלם דרך קבע. כרגע נראה שהם בחרו להעלות את התשובה שלו לפני שהם בכלל מסקרים ושואלים את השאלות. בעייתי מאד.
עו"ש: עם כל הכבוד, השאלה איננה רק משפטית. מה שתחקיר המקור עשה זה להראות שיש כאן דפוס סדרתי. ושאנשים רבים ידעו ושתקו. התנהגות כזאת מעולם לא היתה קבילה ומוסרית גם לפני החוק. מעבר לכך, תקיפות ומעשים מגונים תמיד היו אסורים בחוק. לגבי סם שפיגל: אני מקווה שהנפגעת תאזור בסוף את האומץ לצאת עם סיפורה. זה קשה מאד
המנכ"ל הוא כבר לא מנכ"ל וד"ר להב מזמן באקדמיה.
הנפשות הפועלות אינן קשורות כבר להארץ
הגר להב החלה לעבוד בדסק הארץ ב-1989. יצחק לאור היה אז סוגר העמודים (תפקיד לא ניהולי, אך המעניק שפע הזדמנויות לנזוף בעובדים האחרים, במיוחד לאור הדדליין הקרב).
יוסי קסוטו היה אז מנהל מחלקת המודעות. הוא מונה למנכ"ל ב-1992. עוד קודם לכן יכלה הגר להב להעביר דרכו מסר להנהלה הבכירה, אבל בוודאי שאחרי התאריך הזה, היא יכלה להביא לפיטוריו של לאור, עם חוק או בלעדיו.
אגב, ב-1993 היא כבר היתה ראש הדסק, כלומר יכלה לפטר בעצמה את לאור לו חפצה בכך.
במקום זה, כולם חיכו שיתחלף ראש מחלקת החדשות, משה גל, ורק אחרי לכתו ב-1998 לאור הועזב.
בכל מקרה אנחנו כבר לא שם, אני לא חושבת שהמצב היום בהארץ דומה למצב שבו עבדנו, ולכן ההתעקשות של חלק מהמגיבים לראות בהתנהלות מלפני 15 שנה תמונה מעודכנת של הנעשה בעיתון נראית כמו אג'נדה פוליטית, מי מימין ומי משמאל.
באמת מהרגע הראשון לא הבנתי את עניין רשת הבטחון. ביטוי מטאפורי חביב שכזה, שכולם דיברו עליו. עכשיו קלטתי, וזה ממש מביך: לאור היה מבכירי מנסחי החדשות של הארץ. הוא, בכבודו ובעצמו, הוא הפאקינג סאב טקסט של "הארץ".
התמונה המתפענחת, כוללת אחד שוקן או מרמרי או מישהו ממש בכיר ב"הארץ", אחד לאור שההם אוהבים מכל מיני סיבות – הוא נמנע מביקורת עליהם, הוא מסביר להם את מקומם הייחודי בהיסטוריית העולם, הוא עושה להם נעים בגב, מה זה משנה. העיקר הוא שהלאור אוחז בעוצמה שמנוצלת לשתי מטרות עיקריות: פוליטיקה מהסוג שהוא אוהב, והופך עם הזמן ליותר ויותר קיצוני, רדיקאלי וסוליפסיסטי, בגין התקדמות הכוח, ומין.
רשת הבטחון ממומשת באופן ישיר: הוא עצמו הוא הפאקינג רשת בטחון, או חלק גדול ממנה. כלומר, מי שאונס ומטריד הוא לא המשורר, וכנראה שגם לא המרצה, אלא העיתונאי הבכיר, זה שמרמרי יקרא, וזה שמרמרי כנראה השתיק פעמים רבות סיפורים עליו. הרי מרמרי לא כותב שלאור לא הטריד אף אחת בדסק. הוא כותב רק בעניין יחסי המרות, עניין טכני ואולי גם שקרי.
מצד אחד, ההר יצר עכבר. מצד שני, אני תמה אם החוק למניעת הטרדה מינית, ובמיוחד בפרשנות שתוארה למעלה, כחובתו של מעביד וגו', לא תקף גם לגבי ממלכת שוקן. כמו שנראה לי, ובהקבלה לפרשת אלון, אם המשטרה תתחיל לגבות עדויות מבוגרות דסק החדשות של הארץ, יש מצב שתיחשף שם גווארדיה משתיקה.
כי הדיון המוסרי בשאלה אם ראוי שלאור יכתוב "ויהי מה" (או ויהי מרמרי ?) מגוחך מבחינה תיאורטית. ברור שלאור יכול להשפט, לשבת בכלא, ולשלוח משם את מיטב הגיגיו ל"הארץ", בעודו משלם את חובו לחברה. השאלה האחרת היא מה מרמרי היה מוכן לעשות בעבר – ומה הוא יהיה מוכן לעשות בעתיד – כדי שלאור ימשיך להשפיע מטובו על הציבור. התשובה שמשתמעת ממה שמרמרי כותב, היא שהוא מוכן לעשות לא מעט, ואם כך הוא, יתכן שהוא כבר עשה.
ההר שיצר עכבר: מדובר אך ורק בשאלת קיומה של "רשת הבטחון". הארגון המסתורי מתגלה כהיררכיה הפנימית והלא ממש מעניינת של דסק החדשות בהארץ.
יש אנשים רבים שמחשיבים את כתיבתו מאירת העיניים, הבוטה, החתרנית, המרושעת לפעמים. אני אחד מהם. אמשיך לקרוא אותו, יהיה אשר יהיה.
כלומר גם אם יתגלה כאנס הספרותי
למי שלא הבין את תגובתי לעיל: זה ציטוט של מרמרי.
ואגב\ איריס אנא הסבירי יותר מה הקונספירציה למי שאינו בסוד העניינים.
אני אוהבת מאוד את השירים של יצחק לאור וחושבת שהוא אחד המשוררים החשובים של זמננו, אולי החשוב שבהם. פגשתי אותו פעמיים בחיי בנסיבות לא אישיות (הרצאה למבוגרים והרצאה לבני נוער) ובשתיהן התרשמתי שהוא איש גס רוח ובוטה.
אני לא מבינה איך התכונות הללו מתישבות עם הומניזם. למה רק לדתיים מגיע שאנשי הרוח שלהם יתבעו מעצמם שלמות מוסרית? למה לא מגיע לחילוניים אנשי רוח שלפחות ברמת ההצהרה משתדלים לשמור על כבוד האדם ועל מימוש האידיאלים שלשמם הם כותבים? האם המוסר השמאלני חילוני עומד על טרנדיות ועל התרסה או שיש בו ממש מעבר לכך? האם השמאל וויתר על העמדה המוסרית ונשאר רק אופנתי?
,החיים והאנשים הם מורכבים ואנשים – מנהיגים ומשוררים – לא תמיד שולטים בדחפיהם, אבל נראה שחנוך מרמרי העניק ליצחק לאור פטור כללי, רק משום שאינו רב זה לא אומר שלא נדרש ממנו להיות איש מופת. בעיקר בגלל ההתעקשות המוצדקת שלו על ההקשר הפוליטי של העשייה התרבותית. .
"אינספור תלונות טופלו כך במהלך השנים"
מה זה בדיוק אומר, ש"הארץ" הוא מעוז הטרדות?
עדיין חסרים לי פרטים רבים באשר לחומרת שני המקרים, אבל לפחות עפ"י הידוע עד כה, ניתן היה לתמוה כיצד ניתן להציג (במקרה זה) כלא מוסרית דווקא את הציונות הדתית, שהגלתה את הרב אלון בעקבות החשדות נגדו, לעומת המחנה ממנו לאור הוא חלק, שלמרות השמועות והתלונות, התעלם מהן במשך שנים רבות ואף עתה, מאז פרצה הפרשה מנסה להסיט את הדיון מן המעשים עצמם. הנה חלק ממלאכת המחשבת:"המשורר יצחק לאור עומד לבדו לגורלו. אין "תקנה" שתבדוק את החשדות, הכל נחשף לציבור מיד, אולי אפילו באורח מופרז; אין "שבר" בשמאל ולא "קריעה" במחנה השלום, תלמידיו של לאור לא מצטלמים אתו בנשיקות ובחיבוקים דביקים ומביכים ולא כותבים מאמרים נסערים בעיתונות." (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1151173.html)
[…] אדם בעיני מו”ל ‘הארץ’, אם לשפוט, בין השאר, על פי מי שהוא ועורכיו בוחרים להמשיך להעסיק […]
[…] הנה כי כן, “שידע אודותיהן”. לא “שהוגשה לו תלונה אודותיהן” בהכרח. הוא יכול לדעת כי אחרים, לא הנפגעות, מביאים לידיעתו. הוא יכול לדעת כי זה common knowledge במערכת, ונעשה לעין כל בדסק, כמו במקרה אחר. […]
[…] מה עשית למען סביבת עבודה נקייה מהטרדות. אה, כן, פירסמת מאמר אפולוגיטי מביך. גם אז כבר קבלת על “החוק החדש”. והצדקת את המשך ההעסקה: […]