התלבטתי אם לכתוב משהו על יום האשה הבינלאומי, השנה. לאחרונה כתבתי רשימות לא מעטות המקוטלגות באתר בקטגוריה 'פמיניזם'. אם כל יום הוא יום האשה, תהיתי, אולי יהיה מתאים יותר לכתוב משהו שונה בתכלית. בהפוך על הפוך. לבסוף, החלטתי לכתוב משהו דווקא על גברים.
מעולם לא ראיתי גברים באופן אישי כיריבים שלי. ודאי לא כאויבים. אני אפילו מחבבת גברים. טוב, לא את כולם, כמובן. אבל גם ממש לא את כל הנשים. זה מזכיר לי את השאלה האלמותית: "את אוהבת ילדים?" שלה אני מגיבה בדרך-כלל: "אתה אוהב אנשים?". התשובה (הנבונה) היא: "תלוי איזה", ואני עונה: "אותו דבר". אבל נחזור לנושא, בלי "אחדים מחברי הטובים הם גברים"… (מה שנכון). הבעיה היא, כמובן, מבנה החברה שלנו. ששינויו ייטיב עם נשים וגברים כאחד. מובן שנשים, לאורך הדורות, הן המקופחות ואף המדוכאות. שהרי היסטורית גברים היו תמיד בעלי הכוח בחברה, ולכן הם שיצרו את הנורמות שלה ודאגו להגן עליהן. דיכאו בפועל את הנשים, הפכו את הגברי ל"נורמלי" או ל"סתמי" ואת הנשי ל"חריג" או ל"מסומן". התירוצים או המבנים החברתיים שונים ומשונים: החל מנורמות צניעות שנועדו למשטר את המיניות המאיימת של האשה, וכלה בהפרדה בבתי-כנסת והדרת נשים מ"הציבור", שצידוקיה דתיים-פנימיים, כביכול, אך כל הורתה בכך שהגברים בעלי הכוח הם שקבעו את הנורמות גם כאן.
ובכל זאת. לא רק שגם גברים סובלים מהסטריאוטיפים המגדריים, שדוחקים אותם להגדרות תפקיד צרות מהמידה האנושית; אלא שבעיקר, גברים בעלי מודעות הם שותפים בעיני למאבק. למאבק למען חברה צודקת יותר. שבה אשה אינה מדוכאת או מקופחת. מאבק קשה, כפי שכבר כתבתי, משום שהמהפכה הפמיניסטית איננה נעצרת בספירה הציבורית. היא חודרת אל הבית פנימה. "האישי הוא הפוליטי" – זו סיסמתה של התנועה הפמיניסטית. וההכרה בכך שגם היחסים בין המינים, בזירה הביתית, לא רק יכולים אלא גם צריכים(!) להיבחן בפרמטרים של צדק – היתה מתרומותיה החשובה של הביקורת הפמיניסטית לתורות של צדק. קל יותר לנהל מאבקים כשבעלי הכוח נתפסים כיריב, לא כאוהב, כמו במקרה הזה.
אכן, עדיין קשה למצוא גברים פמיניסטים של ממש. גם באלה השייכים לזן הזה, זאת בדרך-כלל רק שאלה של כמה צריך לגרד, כמה שכבות צריך לקלף, עד שמגיעים לגרעין – לא-מודע לעיתים – של שוביניזם מוטמע היטב. מצד שני, גם נשים לא מעטות הן אויבות מרות של המהפכה הפמיניסטית, משום שהפנימו בצורה יעילה כל-כך את הנורמות הדכאניות, והיו לסוכנותיהן המוצלחות ביותר. אך בעיקר, אני לא מוכנה לוותר על גברים לא רק בחיי האישיים, אלא כשותפים למאבק החברתי הזה. לכן אני סבורה שזוהי טעות מרה להדיר גברים ממאבקים פמיניסטיים. נכון שיש הקשרים שבהם יש צורך בהעצמה נשית מקדימה, כמו בכל מאבק קבוצתי. אבל המאבק הוא משותף וצריך להיות כזה. אדרבה, אני מעריכה עוד יותר את מי שנאבק לא למען האינטרסים הקבוציים שלו (נשים, במקרה זה), אלא מאבק כללי למען צדק חברתי. אסור לנו לוותר על בני הברית האלה.
ויש גם כמה גברים, מתי מעט, שהם הדובדבן שבקצפת. הם מקבלים אצלי את התואר "בת של כבוד" (השמות שמורים במערכת). ולהם מוקדש הפוסט הזה, באהבה ובתודה.
ארכיון הרשימות בקטגוריה פמיניזם
עם כל מילה ומילה.
להתווכח איתו או לא להסכים איתו אבל אני מאוד שמח שהוא קיים ונלחם את המלחמה מהחשובות ביותר שהמין האנושי ראה.
אולי זה לא נכון להעלות את הנושא ביום כזה אך אמרת כ"כ נכון
"הבעיה היא, כמובן, מבנה החברה שלנו."
לדעתי ולצערי הבעיה הזו היא גם של ארגוני נשים שפועלים פעמים רבות תחת אותו מבנה חברתי, ולפעמים לכדי אימוץ שלו למען קידום המטרה והשינוי.
ואני שואל האם אימוץ המבנה החברתי הזה למען יצירת השינוי לא מעקר את הפוטנציאל לשנות
באופן אישי, בעקבות בעיה זו, ומתוך הכאב האישי שלי עם הנושא
למדתי ש"האישי הוא הפוליטי" מאפשר לסמוך רק על פמיניזם יחידני ליצירת שינוי, יחידים- נשים או גברים
וזה מצער אותי כל פעם מחדש להבין כמה אפשר להיכוות במאבק שלו למען האינטרסים הקבוצתיים שלך
?חג שמח
🙂
התכוונתי כמובן
להיכוות במאבק שאיננו למען האינטרסים הקבוצתיים שלך
בתור גבר שמזדהה כפמיניסט ומשתדל ליישם זאת בחיי היומיום- אני זוכה למרבה הפלא לגילויי אהדה מהסובבים אותי ולא לליגלוג, עד ש.. עד שאני נכנס לפורום פמיניזם ואז מתברר שאינני אלא שוביניסט כמו כולם..
אשר על כן שמחתי כשקראתי את השורות הראשונות: אינני אויב וגם לא גומל חסדים אלא שותף,
והיישום הוא פחות בהצהרות ויותר במעשה היומיומי.
חבל רק שבהמשך טרחת להשבית את השמחה ולהבהיר שבעצם רובנו (רוב הגברים הפמיניסטיים) איננו כאלה ועם קצת מאמץ מתגלה האמת.
אני באופן אישי אינני זקוק לאישור מאיש למה שאני ובתור מקרה פרטי אינני מעניין כל כך.
ליבי נחמץ על המאמץ המושקע בלהפוך את השותפים לאויבים: איך נשנה את המציאות אם במקום לשכנע את מי שאינו שותף- להצטרף, נשכנע את מי שכן בפנים שזה אינו מקומו?
האם כתבת בעבר על אפליה מתקנת לנשים? (שיריון מכסות במפלגות ובגופים אחרים) האם תוכלי להפנות אותי או לחילופין להתייחס לנושא? ומה דעתך על הנשים הצעירות הרואות את התגלמות הפניזם שלהן דווקא דרך כוונת הרובה, כלומר בתפקידי לחימה בצבא? מעניין לשמוע
מעניין איך היית מגיבה לפוסט זהה שהיה כותב גבר שהיה מתייחס אליך כאחלה אחת/ד מהחב'רה, גבר של כבוד
בעז: לצערי אפשר להיכוות מאד גם במאבק למען האינטרסים הקבוצתיים שלך… בכלל, בכל מאבק אפשר להיכוות.
גרי: ראשית, שמי השני הוא משביתת שמחות 🙂 שנית וברצינות יותר, חבל לי שלבך נחמץ ובעיקר חבל לי שאתה רואה בכך הפיכת השותפים לאויבים. עובדה היא, לפחות בהיסטוריה כפי שאני פגשתי אותה, שגם גברים פמיניסטים להפליא מגלים בעצמם היבט שוביניסטי או תפיסה שוביניסטית. כפי שכמעט כל אחד ואחת מאתנו יכולים למצוא בעצמנו דעה קדומה או משהו לא חביב אחר המנוגד לתפיסת עולמנו העקרונית. הפוסט לא עושה הנחה לנשים, כמו ששמת לב, אני מקווה. כתבתי שחלקן הן הסוכנות היעילות ביותר של הנורמות הדכאניות. כך שגם כאן זאת לא שאלה של מין. והמטרה של הפוסט בהחלט היתה לעודד את המצטרפים, לא לומר להם שזה אינו מקומם.
צור: לא כתבתי על כך. בדוק את ספרו של עובדיה עזרא צדק ושוויון: צריך העדפה מתקנת.
לגבי כוונת הרובה וכו': פמיניזם הוא שם משפחה, לא שם פרטי. הוא כולל זרמים שונים. חלקם נאבקים יותר לכיוון של השוואה בין גברים לנשים, חלקם של הכרה בשוני מתוך כבוד ואי-אפליה, חלקם מבקשים להשליט נורמות נשיות על העולם כולו. הביקורת על הזרם שהצגת היא בכך שהוא מאמץ נורמות מיליטריסטיות(גבריות) קיימות. ההגנה עליו אומרת שכל עוד זהו כרטיס הכניסה לחברה לא נכון יהיה לשלול אותו מנשים.
..גם אני צריך לתת דוגמה אישית ולשמוח בכוונה הטובה שמאחורי דברייך! 🙂
גם את האדוקים שבפמיניסטים אפשר לתפוס בפינה על חם: אחת שמורידה שערות, שני שמציג את עצמו בתור "בעלה של..", שלישי/ת שמשתמש/ת בלשון זכר כמצוות האקדמיה ללשון העברית..
אני חושב שיש פחות אויבים משנדמה,
ויותר בורות או אי ידיעה שגורמים לנזק שלא בזדון.
כתבת: שהרי היסטורית גברים היו תמיד בעלי הכוח בחברה, ולכן הם שיצרו את הנורמות שלה ודאגו להגן עליהן. דיכאו בפועל את הנשים, הפכו את הגברי ל"נורמלי" או ל"סתמי" ואת הנשי ל"חריג" או ל"מסומן"
ואני תוהה למה תמיד מסתכלים "למעלה". זה נכון כמובן, היסטורית – גברים היו רוב מוחץ בראש הפירמידה. אבל היסטורית, זה גם נכון שגברים תמיד היו (ועדיין) רוב מוחץ בתחתית הפירמידה: יותר אסירים מאסירות, יותר חסרי בית מחסרות בית, יותר הרוגים ופצועים בתאונות עבודה (שלא לדבר על מלחמות).
לפני שאני מפתח דיון ומסיק מסקנות מהעובדות האלה – אני תוהה מה דעתך בעניין ואיך את מפרשת/מתייחסת להיבט הזה של המבנה החברתי.
חילוני לא צריך לדחוף את ראשו בויכוח הלכתי שמתקיים בין שומרי מצוות.
יהודי לא צריך את ראשו לויכוח תיאולוגי בין קתולים לאורתודוכסים.
גבר הוא לא צד בויכוח בין שתי נשים שחלוקות ביניהן בעניינים שנשים מבינות בהם וגברים לא מוצאים בהם עניין.
השתתפתי ב"לינץ'" נגד יצחק לאור ואני גאה על כך. בפייסבוק כתבתי דברים קשים גם על ירון לונדון,גם על ציפר וגם על גליה יהב.
היה לי בעבר עימות קשה עם אשה שעבדתי איתה באותו ארגון. כדי "לחסל חשבונות" פגעתי בדרך חוקית ולגיטימית בתאגיד בו עבדה בשיטה שהיא מעין passive agressive.
אם העימות היה עם גבר ייתכן שלירוק עליו או לזרוק עליו עגבניה רקובה היה פותר את בעיית האגו שלי.
"אחת שמורידה שערות"
מה הבעיה עם מישהי שמורידה שיערות..?
אני מתגלח והולך לחדר כושר – כולנו רוצים להיות נעימים לשותפים שלנו. כולנו מביעים את עצמנו דרך המראה והלבוש. עד שיש מקום שבו גברים מדוכאים ונשים משוחררות, אתה רוצה לגנוב את זה מהן..?
פמיניזם הוא הטענה כי מגדר לא צריך להשפיע על זכויות פוליטיות, על מיקומו של אדם בספירה הציבורית, ושלאף אחד אין זכות להגדיר מישהי. לדרוש שנשים יסירו שיערות זהה לדרישה שלא.
זכותן.
הסיבה שגברים נמצאו יותר גם ברבדים הגבוהים וגם באלו הנמוכים של החברה* היא שנשים הודרו מהספירה הציבורית. היציאה של נשים מהבית הוגבלה, למקומות עבודה נורמטיביים בדיוק כמו להשתתפות בארגוני פשיעה. לכן, פלא שהן לא יושבות בכלא?
(תשובה קצת פשטנית, אבל אני חושב שהיא תופסת את העיקר)
* בהנחה שזה נכון. אני לא בטוח, וזה מאוד תלוי בהגדרה של 'רבדים נמוכים'
אנא עיין בבלוג של גיל גרינגוז ותמצא שם תשובה לשאלותיך (בקצרה מאפיין התחרותיות של גברים החסר אצל נשים)
באמת. התיאוריות לפעמים נראות הזויות לגמרי, הביסוס שלהן רעוע במקרה הטוב, אבל זה ממש לא משנה. המצב הנשי – לקרוא לו "דיכוי" זה ליפול למלכודת התיאורטית – הוא כזה, שההנכחה והמאבק הן הכרח חברתי ומוסרי. ולא משנה איך בדיוק זה מתרחש.
אפרופו גברים ומאבק, מה קורה בעצומה בעניין ציפר לאור ? אני מוכן להשבע שהיא גדלה מקדימה – מתווספות לה חתימות – ובמקביל נעלמות שם איכשהו חתימות אחרות. מישהו יודע מה קורה באתר העצומות הזה ?
אני עדיין אשמח לשמוע את תגובתה של נעמה לפני שהדיון מתפתח. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. לנדב – אני אופתע אם התשובה היא כל כך פשוטה וחד משמעית. לדוד – אני מכיר היטב את הבלוג של גיל. למעשה האדם שהפנה את תשומת לבי לשאלה ששאלתי הוא חוקר מכובד מאד שהעלה את הנקודה הזו כנגד הגישה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. יש לו נימוקים טובים, וגם בלעדיהם אני לא נופל מכסאי מההסברים שהפסיכולוגיה האבולוציונית מספקת.
כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות־הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו, כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי – נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידיאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות".
מתוך: פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות, מאת: מרלה ברוורמן
של ממש גם באלה השייכות לזן הזה, זאת בדרך-כלל רק שאלה של כמה צריך לגרד, כמה שכבות צריך לקלף, עד שמגיעים לגרעין – לא-מודע לעיתים – של שנאת גברים,תסכול אישי המונע מתחושת כשלון אישי ,שנאה לבנות מינן המצליחות "לשחק" על מגרש הנשיות טוב הרבה יותר מהן. סלידה מאלו המצליחות במקצוען, בקיום חיי משפחה תקינים ומוצאות אושרן גם באימהות-אלו שאינן שואפות להיות זהות לגברים אלא שוות כקטבים מנוגדים-אלו שבחיוך כובש ובאמצעים צנועים דומים משיגות בהינף אצבע מה שאחרות לא ישיגו לעולם לאחר כתיבת אין ספור מאמרים נזעמים. אלו שהיו למשל מוותרות מזמן על חוק מניעת הטרדה מינית כי הן ממש לא מתרגשות מהאיום ויודעות להשיב מנה אחת אפיים -בקיצור אלו שצריכות באמת לשמש לנו מופת לקידום האישה במקום הכת השובניסטית הנוכחית-אולי ביום האישה הבינלאומי הבא
אני לא בטוחה שיש לי תשובה טובה.
לגבי אסירים, הרוגים ופצועים בתאונות עבודה (שלא לדבר על מלחמות) – יתכן, ואני אומרת זאת בזהירות רבה, שמדובר בנטייה לאלימות. בין אם פסיכולוגית בין אם סוציולוגית.
נעמה,
למרות שנזהרת, נפלת למלכודת.
להגיד שלגברים יש נטייה גבוה יותר לאלימות מאשר נשים, זה לא פחות גרוע משובניזם, בין אם הטענה היא במישור סוציולוגי ובין אם היא פסיכולוגית.
יש שתי אפשרויות לצאת מזה. או שזה לא נכון. ואם זה נכון אז חייבים לקבל את האלימות כדבר חיובי, שאם לא אז אנחנו הופכים לגזענים.
הכי פשוט זה כמובן להגיד שאין זה כך.
התחלת יפה, אבל המשפט בדבר ההטרדות המיניות הרס הכל.
יש כל מיני נשים בעולם. יש "נשיות" יותר ו"נשיות" פחות. גם לאלה שאינן יודעות להשיב מנה אחת אפיים ומוטרדות מאוד מהטרדות מיניות יש הזכות לחיות בשלווה. אין אשה ש"לא מתרגשת" מהטרדה מינית. גם נשים ש"בחיוך כובש" וכולי — דהיינו יודעות איך להשתמש במיניות מוצנעת ובכוחן למשוך גברים כדי להשיג את מבוקשן — סובלות מההשפלה והאיום על ריבונותן על גופן שנגרמים מהטרדה מינית. ונקודה נוספת שלא עלתה בדיון על חוק ההטרדות המיניות — החוק הזה הוא לתועלת הגברים לא פחות מאשר לתועלת הנשים כי הוא למעשה לתועלת החברה כולה. כל מי שחי בחברה שבה כל הפרטים חיים בבטחה מרוויח. בחברה שבה יש גברים שיכולים להטריד נשים בלי לחשוש מעונש, נשים וגם גברים מפסידים.
לולא נתקלתי בנשים המנפנפות מטרידנים כאילו היו זבוב טורדני ואחרות שאיש לא היה חולם לנסות אפילו להטריד-לא מחמת היותן בלתי מושכות אלא בגלל אופי עשוי ללא חת,לא הייתי כותב את המשפט הזה. ההתבוננות בחיים היא לעתים עדיפה על תאוריות.
בעניין האסירים אולי אפשר לדחות את עמית בקש. אבל מה בעניין הסובלים מפיגור שכלי או האוטיסטים, חולי הנפש, חסרי הבית וכו'? גם שם שיעור הגברים גבוה בהרבה משיעור הנשים.
עמית-
מעניין אותי לדעת כיצד העניין עליו אתה מדבר מהווה טיעון כנגד הפסיכולוגיה האבולוציונית?
בכל אופן מתי יש פוסט נוסף??
לחשוב שאין עם יהודי, למדינת ישראל אין זכות קיום, יש עם פלסתינאי, לפלסתינאים זכות למדינה על כל השטח מהים עד הירדן, זו תהיה זכותם אחרי שהמדינה הזאת תוקם להחליט לפי שיקול דעתם אם להשאיר את 6 מליון היהודים החיים כאן או לגרש אותם והכיבוש הרבה יותר גרוע מהשואה.
למה להחזיק בכל הדעות האלו זה תנאי הכרחי כדי להחשב פמיניסטית בישראל?
העובדה שהבאתי לכשעצמה לא מהווה טיעון, אלא היא חלק מטיעון.
כיוון שאינני מומחה לעניינים האלה אני יכול לתת הסבר שטחי ולא מדוייק שעשוי להצביע על הכיוון של הטיעון ששמעתי. וכדי לקבל את הדבר האמיתי אתן לינקים מתאימים.
ההסבר הפשטני הוא כזה: באופן כללי ניתן לומר שתהליכים אבולוציוניים מקטינים שונות בתוך מינים… כלומר תכונות טובות יוותרו, ותכונות פחות מוצלחות יעלמו לאט לאט. העובדות שהבאתי, ועובדות נוספות, מראות שברמה הפסיכולוגית לפחות, ישנן תכונות של גברים (בהם התמקדתי, אני לא מנסה לטעון שזה נכון רק עבור גברים) שדווקא משמרות שונות ואפילו מגדילות אותה. תכונות שמאפשרות מצד אחד להיות בראש הפירמידה ומצד שני לאכלס את תחתיתה. ולכן לא הגיוני שתהליך אבולוציוני שמתרכז באדם ובתכונותיו יסביר אותו.
זה לא שאין תהליכים אבולוציוניים, אבל כנראה שיש תהליכים שכאלה שפועלים על יחידות גדולות יותר (קהילה, חברה, תרבות…)
ספציפית, רוי באומייסטר, פסיכולוג חברתי מהמובילים בעולם, הציע שהיחידה האבולוציונית הזו היא תרבות, והראה כיצד ניתן להסביר לא מעט דברים אם מתייחסים לאבולוציה כפועלת על תרבות ולא רק על בני אדם. בפרט, הוא הראה ששונות גבוהה בין פרטים בתרבות (ובפרט בין גברים ונשים) היא הכרחית על מנת שתרבות תוכל לשרוד.
וההמשך כתוב שחור על גבי לבן בספרו
the cultural animal:
http://www.amazon.com/Cultural-Animal-Nature-Meaning-Social/dp/0195167031
ספציפית, באומייסטר התייחס להבדלים בין גברים ונשים בהרצאה שנשא לפני האסיפה השנתית של האגודה הפסיכולוגית האמריקאית.
את תוכן ההרצאה (שכותרתה, "האם יש משהו טוב בגברים?", מעידה על תוכנה הפרובוקטיבי – אבל צריך לדעת לקרוא גם מעבר לזה, בין השורות), אפשר למצוא כאן:
http://www.psy.fsu.edu/~baumeistertice/goodaboutmen.htm
אכן – מאז שיצא לי ללמוד אצל באומייסטר ולהכיר אותו מעט, רציתי לכתוב על זה פוסט בבלוג שלי… אולי בהמשך אכתוב על כך יותר בהרחבה.
מסיבות אבולוציוניות- הם היו הציידים. שני המינים מסוגלים לאלימות מילולית במידה שווה בהעדר חינוך ומישטור.
המשפט "עדיין קשה למצוא גברים פמיניסטים של ממש" מדיר אותי, כגבר, מהמאבק הפמיניסטי. וחבל שכך.