אחד מתחביבי הוא איסוף ספרים על ההכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם המיועדים לילדים. אין הרבה כאלה בעברית, כך שאני חושבת שיש לי בבית את כולם. הבוקר מתפרסם ב-NRG שמשרד החינוך פסל לחלוקה לילדי הגן באריאל את הספר כולנו נולדים חופשיים. זהו ספר המיועד לילדים קטנים, המביא את הכרזת זכויות האדם בתמונות. בעברית הוא יצא בהוצאת כנרת, גרסה עברית (תרגום: תמי הראל) של ספר שהוציאה אמנסטי העולמית, המאויר באיורים מקסימים בידי מאיירים מכל העולם.
האמת ניתנת להיאמר שאחת מהפיגורות הרציניות ביותר בארץ (ואף בעולם) בתחום זכויות האדם ציינה בפני, לאחר קריאת הספר לנכדיו, שיש בו כמה איורים בעייתיים לילדים קטנים. כמו, למשל, האיור של בובה מוטלת שותתת דם, המאיירת את הזכות "לאף אחד אין זכות לפגוע בנו או לענות אותנו". (לשון הספר מתאימה את ניסוח הזכויות לילדים, כמובן. בסיומו מופיעה ההכרזה בנוסח המלא והשלם). על-פי הידיעה, זהו אכן אחד האיורים שהפריעו למשרד החינוך. האיור האחר "מתייחס לסעיף 'מוזיקה, אמנות וספורט נועדו לכולם', ובו ניתן להבחין בפרופיל חלקי של חזה חשוף של אשה"(!), רחמנא ליצלן.
אבל התכנים?! מדובר בהכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם שאימץ האו"ם ב-1948, mind you. המסמך בן זמננו החשוב ביותר בתחום. לקח ישיר של מלחמת העולם השנייה ומוראותיה (המהדהד במבוא לה בניסוח: "הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזוין הבשילו מעשים פראאים שפגעו קשה במצפונה של האנושות"). מסד לכל המשפט הבינלאומי של זכויות האדם שהתפתח מאז. אז מה הם הסעיפים שמשרד החינוך הישראלי לא חי אִתם בשלום? האחד הוא הזכות "להשתייך לדת כלשהי ולהמיר אותה כרצוננו". חלק מן הזכות לחופש הדת. השני הוא הזכות למקלט מדיני: "אם אנחנו חוששים שיפגעו בנו בארצנו, יש לנו זכות לברוח לארץ אחרת כדי לחיות בביטחון".
אני מתפלאת שמשרד החינוך לא פסל את הסעיף "לכל אדם מבוגר יש זכות להתחתן ולהקים משפחה, אם זה רצונו. לגברים ולנשים יש זכויות שוות כשהם נשואים וכשהם פרודים". ככלות הכול, זהו סעיף שכשישראל הצטרפה לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות היא הסתייגה מהניסוח המקביל שלו בה (הליך שהצטרפות לאמנה מאפשר), באומרה שהדין הדתי הנוהג אצלה בענייני המעמד האישי גובר על סעיף זה במידה שהוא מתנגש אתו. שהרי ישראל איננה מאפשרת לכל אדם מבוגר להתחתן ולהקים משפחה. גם לא זכויות שוות לגברים ונשים בנישואים ובפירוקם. ישראל אף הצהירה, כדין, שמתקיימת אצלה שעת חירום כללית כמשמעותה בסעיף 4א לאותה אמנה, ואשר על כן ככל שאמצעים שעליה לנקוט בשל כך אינם מתיישבים עם סעיף 9, האוסרים על מאסרים ומעצרים שרירותיים, היא גורעת ממחויבותה על פי הוראה זאת לאמנה. (זה באשר למעצרים מינהליים, בעיקר).
אבל אולי הגיע הזמן, באמת, שהפרקטיקה של ישראל בתחומים לא מעטים תמצא את ביטויה גם באקטים הצהרתיים דוגמת זה של משרד החינוך. שאומר פשוט: זכויות אדם? לא מתאים לנו!
אני ממליצה לששת קוראי הבלוג לגשת לחנות הספרים הקרובה, לרכוש את הספר הנפלא הזה ולהכיר אותו לכל ילד וילדה.
ספרים מומלצים נוספים לילדים ולנוער:
ספר הזכויות שלי מאת חגית גור ורלה מזלי (איורים: הלה חבקין). לגילאי 3-5. מגילת זכויות האדם מאת אנדרי אוסצ'וב (תרגום: אילנה רייכוורגר; עטיפה וציורים: ואדים מדז'יבובסקי). לגילאי 6-8 (ולדעתי אף יותר). שניהם יצאו בהוצאת עם-עובד.
תודה לידידי נדב שצייץ לי על הסיפור הבוקר.
קרוא וכתוב 
לדעתי היוזמות הללו פוגעות בחינוך.
את ילדי אנסה לחנך שמצופה מהם לעבוד. הן כערך עצמי והן כקרדום לחפור בו לכל מה שהם צריכים ורוצים.
זכויות הילד, זה עליו אמונים המבוגרים ובראש ובראשונה מי שהחליט להביא ילדים לעולם – ההורים.
נכון, ישנם מקרים בהם ההורים לא מתפקדים או שההורים הם אותם מפרי זכויות הילדים. במקרים הללו צריך לטפל נקודתית. אם ישנה פגיעה כיום בילדים הרי שיש כשל במערכות החינוך והרווחה ו/או בסדרי העדיפויות של המדינה.
אך אין זה אומר שבגלל זה צריך לחנך את כל הילדים כי דבר ראשון "מגיע לי" ואח"כ נראה.
על כן אני מתנגד לכל מיני חוברות שכאלה על זכויות ילדים.
יום זעם שמח
ימני, אתה צודק במאה אחוז. יותר מידי בעיות בחברה הישראלית היום נובעות מכך שאנשים חושבים ש"מגיע להם" ולא מבינים שכדי לקבל דברים אתה צריך לעבוד קשה, וללמוד ולתרום ולשרת בצבא ולהיוולד לאמא יהודיה, ורצוי בכלל להיות גבר. ולבן.
אכן, ערך עליון הוא לעבוד. לעבוד קשה מאוד. וגם לציית לממונים עליך. לתת כבוד למורים. למלא אחרי פקודות של המפקדים בצבא. ולעבוד. קשה.
וכשנעבוד קשה, יתגמלו אותנו בעוד עבודה, כי רק כך נוכל להבין שיש לנו ערך כלשהו – על ידי תרומה ועבודה. עבודה קשה.
ואז נמות.
וכל הקשקוש הזה על זכויות בכלל מפריע לעבודה ולציות ולחשיבה בכלל. פוי.
אחרי הכל – העבודה משחררת.
כדאי גם להיות ביקורתי כלפיו. בייחוד כאשר הוא משתלט על החינוך בגילאים הצעירים מאד.
אני הייתי מתעצבן אם הילד שלי היה מגיע מהגן עם הספר הזה בתיק שלו.
הספר הזה ממש לא מתאים לילדים בגן.
אני לא חושב שאני צריך לדבר עם הילד שלי על עינויים עד שיגיע לגיל המתאים.
הנה הספר באנגלית
http://bit.ly/baeaWB
מה הקשר עבודה? אתם לא קולטים שזכויות אדם הם משהו שכל אחד מקבל מלידה, ואינם ניתנים להפקעה, ולא צריך לעשות דבר כדי לקבל אותם?? זה כל הרעיון של זכויות אדם…
נדמה לי שמה שקוצפים עליו חלק מהמגיבים מעלי אינו הנסיון לחנך ילדים מגיל צעיר לחשיבותן של זכויות אדם, אלא תחושתם שמדובר בעיסוק בזכויות פרטיות אגוצנטריות, שהופך את החברה שלנו לאוסף אינדיבידואלים מפונקים שרק דורשים "מגיע לי" ואינם נותנים דבר בתמורה. אין ספק שמי שילמד את ילדיו רק מה הן זכויותיהם ולא ילמד אותם דבר על החשיבות שבפעילות ציבורית ובאחריות חברתית , יגלה שמתחת לאפו צומחים טפילים. ללמד גישה מאזנת, שאינה רואה סתירה בין זכויות היחיד לחובותיו החברתיות, זה פשוט יותר קשה. בטח כשמדובר בילדים שתפיסתם עדיין אינה מורכבת.
לא מסכים בכלל לצחטטה זו
אין ספק שמי שילמד את ילדיו רק מה הן זכויותיהם ולא ילמד אותם דבר על החשיבות שבפעילות ציבורית ובאחריות חברתית
פעילות ציבורית ואחריות חברתית אחר כך. החשיבות הראשונה היא לעשות דברים בעלי ערך וע"י כך לקדם את עצמך ואת האנושות. זה הכנת שיעורים, משחק כדור רגל, אפיית כיכר לחם, ציור, פרטיטורה, כתיבת סיפור או הקראתו, יצירת רחוב נקי. כל היתר אח"כ. חוץ מזה אין זכויות ללא מילוי חובות אין לקחת בלי לתת. אין ואסור שיהיו מי שיש להם זכויות ברורות ללא חובות ברורות.
נושא הספר איננו זכויות ילדים דווקא אלא זכויות אדם.
למתייחסים לזכויות אל צווחנות של "מגיע לי", אין זכויות ללא מילוי חובות וכיו"ב, בהקשר של זכויות ילדים בפרט – אני מפנה לרשימתי הבאה
http://www.notes.co.il/carmi/8063.asp
יש בה קישור למאמר נוסף, רחב היקף יותר, על זכויות ילדים בכלל.
לעלום השם: דומני כי החמצת את האירוניה בתגובותיהם של שני הזיווים.
חנן: כלפי כל דבר כדאי להיות ביקורתיים. שיח הזכויות בכלל זה. אבל מכאן ועד לפסול את הספר הזה יש מרחק. זה לא הספר היחיד המיועד לילדים שדורש מעורבות פעילה של ההורה, אדפטציה של פרשנות. עינויים לא רלוונטי? ומה עם התעללות, הצקה ופגיעה? שמעתי שאלה מתרחשות אפילו בגן הילדים.
זכויות אדם וזכויות הילד, כמה שזה אולי נשמע צורם, אינן תמיד חופפות.
אין להם חופש תנועה כמו שיש למבוגר, וגם לא חופש דיבור, והרבה דברים אחרים. זה חלק מהחינוך – ללמד אותם להשתמש באופן מושכל (ובאופן שאינו פוגע בחירויות הזולת!) בחירויות שלהם, ורק אחר כך ניתן להעניק להם חלק מהחירויות.
זה נראה לי מה שעומד מאחורי הקושי להביא את הספרים האלה לילדים. התוכן, כפי שהוא, בלי הסברים, באמת לא מתאים. לא הייתי רוצה שהילד שלי בן ה-4 (היפותטית, כן?) יגיד לי שיש לו חופש דת ויחזור בתשובה. קודם הייתי רוצה לספק לו קצת כלים, ורק אחר כך לשלוח אותו להחלטה כזו. מצד שני – מי אמר שהילד צריך לקרוא את הספר לבד? אין לו הורים? הם לא יכולים לדון איתו על הדברים ולהסביר לו?
גם אני קראתי את זה הבוקר ושפשפתי עיניים בתדהמה. משרד החינוך הישראלי פוסל את הצהרת זכויות האדם של האו"ם. פחד אלוהים.
אני לא משוכנע…
1. שתי התמונות גרועות ומצדיקות שינוי בספר.
2. "אם אני חש מאוים יש לי זכות לעבור לארץ אחרת": ראשית, זו אינה זכות אלא שלילתה. יש לי זכות לעבור לארץ אחרת גם אם אני לא חש מאוים, ולמעשה מימשתי את זכותי אפילו למטרת נופש.
הסאבטקסט נוגע ככל הנראה לא לזכות אלא לחובה במקרה של "תחושת רדיפה": האם יש לי חובה לברוח ממצב שבו אני "מרגיש" מאוים ? ומה אם אני מדמיין שמאיימים עלי כמה מאות מיליוני ערבים ? האם לעזאזל יש לי חובה להפוך לפליט ? ומה עם הפלסטינים ? האם ב 48 היתה חובה קדושה לברוח, לפחות לאלו ש"הרגישו מאוימים" על ידי היהודים ? ומה עם היהודים ? האם הם לא היו אמורים לברוח ?
מה אני חותר אליו הוא ההבנה שיש אנשים שעשויים לראות בקטע הזה משהו שכתוב באופן לא מוצלח, או שמא לא הכי רלוונטי לנו, ואולי כדאי היה שישקל תרגומו מחדש, או ניסוחו מחדש.
3. הזכות להמרת דת: מדובר, עד כמה שידוע לי, במשהו שאינו בר ביצוע ביהדות. קשה לי לראות הורים יהודים דתיים מלמדים את ילדיהם שעבודה זרה היא דבר מותר, ובמקביל שהיא יהרג ובל יעבור.
במקביל, קשה לדמיין הורה מוסלמי מלמד שהמרת דת היא דבר מותר, ובמקביל שיש להרוג את מי שמבצע אותה. אני לא זוכר מה העמדה הדרוזית, אבל נשמע לי שהם לא יהיו בעד.
לשיח הזכויות יש בסעיף הזה מאפיין שדומה במידה כלשהי לפרדוכס הישראלי שבו הכנסת החילונית הפכה, דרך חוק השבות, למוסד הלכתי חשוב. שיח הזכויות מגדיר בסעיף הנדון מהי דת לגיטימית (דת שמאפשרת המרה ממנה ואליה), ובמשתמע מהי דת שיש לרדוף אותה (דתות שאינן מאפשרות זאת). מניה ובי עולה השאלה אם יש לי את הזכות לאחוז בדת שמתנגדת לסעיף הזה. נדמה לי שלא: זו דת שאינה לגיטימית על פי הצהרת זכויות האדם. על כן הסעיף הזה איכשהו סותר את עצמו, כי אין לי זכות להמיר את דתי לדת "כלשהי", אלא רק לדת לגיטימית (כלומר, "לגיטימית").
4. לכן, שני הסעיפים אינם סעיפי זכויות אלא סעיפי שלילת זכויות. הראשון אומר שמותר לעבור לארץ אחרת רק אם רודפים אותך, והשני אוסר עליך להיות יהודי או מוסלמי.
5. ומעבר לפלפול החביב הזה – שנראה לי סביר (המערב אכן נוטה להגביל הגירה, והוא די נוצרי) – הרי שדיון בטקסטים האלו עם ילדים אינו בהכרח מה שהייתי רוצה לעשות. מעבר לכל, לא תמיד בא לך להקריא להם ספר וללוות אותו בהסתייגויות.
מעבר ל-2 הסיבות המתקבלות על הדעת לאי חלוקת הספר לילדים בני 5, שהן הדם והשדיים שמופיעים בספר, ישנן סיבות אחרות:
העובדה שהספר יצא בשת"פ עם ארגון השמאל הקיצוני אמנסטי, ושאת ההקדמה כתב יוסי שריד, פוליטיקאי מהשמאל הקיצוני.
יתר על כן, מכיוון שמדובר בעיריית אריאל, אז לא רק שלא ראוי ששום גוף רשמי בישראל יקדם בפומבי עמדות פוליטיות שמאליות קיצוניות אנטי ציוניות, אלא על אחת כמה וכמה כשארגונים ואישים אלה תומכים בגלוי בהשמדת העיר אריאל ובגירוש תושביה אל מעבר לגבול הבינלאומי הסמוך.
גם קיצוניים, וגם צבועים.
לכן השערורייה כאן היא כיצד מלכתחילה נעשתה הטעות והספר נרכש.