הבוקר שמעתי ברדיו על גזירה חדשה של הרבנות לקראת פסח. רשתות השיווק והמרכולים יידרשו לחסום את הברקודים של מוצרים שאינם כשרים לפסח, כך שאי אפשר יהיה לשלם עבורם בקופה. לא מספיק לרכז את החמץ מאחורי נילון/וילון/סדין, כנהוג עד כה.
הרב הסביר שמי שרוצה תעודת כשרות צריך לציית להוראות הרבנות בעניין. כמו שמקום כשר לא יכול להכניס בשר טרף, כך מקום כשר לפסח לא יכול למכור מוצרים שאינם כשרים לפסח. מדובר רק במה שהוא בבחינת "חמץ ודאי", הרגיע. לא אורז, קטניות וכיו"ב, שאינם כשרים לפסח רק על פי עדות אשכנז, למשל. גם מוצרי תינוקות הוצאו מהחוּמרה." />
אני תומכת בהסדרי כשרות ובפיקוח עליהם כחלק מהרציונל של חוקי צרכנות. כלומר, צרכן המעוניין לקנות מוצרים כשרים או לאכול במסעדה כשרה, זכותו לעשות זאת ולהיות בטוח בכך שלא יונו אותו. בדיוק כפי שצרכנית צמחונית, נניח, המעוניינת לאכול רק במסעדה שלא מטפלת בבשר – זכותה לעשות כך ולא לגלות בדיעבד שלמרות הצהרת הצמחונות המסעדה מחזיקה ומוכרת גם בשר. יש גם הבדל בין כשר להכשר. אני מכירה אנשים שומרי מצוות שאוכלים כשר אבל לא זקוקים להכשר. אם בית הקפה השכונתי שלהם חלבי ואינו פתוח בשבת – די להם בכך כדי לסעוד שם את לבם, ואין להם צורך בתעודת ההכשר של הרבנות שתהיה תלויה על הקיר. הם מכירים את הקפה ובעליו וסומכים עליהם. מי שזקוק גם לתעודת ההכשר – ידיר משם את רגליו. שוב, מדובר בעניין צרכני פשוט.
לעומת זאת, המונופול על השגחת כשרות שניתן לרבנות הוא עניין שונה לחלוטין; שקשה להצדיק אותו, דווקא בגלל ההסבר לעיל. [תוספת הסבר מאוחרת: בעל עסק אינו יכול לתלות שלט שהעסק כשר (והצרכן יחליט אם לסמוך על נותן הכשרות, או שלא), אלא אם קיבל תעודת כשרות מהרבנות]. המונופול הזה הופך בעלי עסקים לשבויים בידי הרבנות, גזירותיה וגחמותיה. חשבו רק כמה שעות עבודה תטיל עליהם הגזירה החדשה. הרב המסבירן, ששכחתי את שמו, אמר ברדיו שהרבנות לא רצה אחרי איש לתת לו תעודת כשרות. בעלי העסקים הם שמבקשים אותה, ואז עליהם לעמוד בדרישותיה. נשמע הגיוני. עניין עסקי טהור: מי שרוצה את כוח הקנייה של שומרי המצוות, מתאים עצמו לדרישותיהם. המציאות קצת שונה, כפי שאנו יודעים. פתח לסחטנות כספית, גזרות וגחמות. דוגמת זאת האחרונה, שבה פתחתי. כי מה היה עד כה? האם המרכולים לא עמדו בדרישות הכשרות לפסח של הרבנות? עמדו גם עמדו. ריכזו את מוצרי החמץ מאחורי הוילון. כמו שבבתים רבים של שומרי מצוות אמנם מבערים חמץ, אבל מרכזים אותו בארון מיוחד, או בחלק ממנו, הנשאר סגור כל ימי הפסח. נו, ובשבת לא מזיזים לפעמים את שעון השבת לפני שמגיעה השעה שבה אמורים להיכבות האורות כי רואים שעומדים ללכת לישון יותר מאוחר? מזיזים. מסדרים את אלוהים או מתאימים את ההלכה למציאות המודרנית – זה כבר בעיני המתבונן. כמו שבמקרר ביתי מותר להחזיק יחד מוצרי בשר וחלב (אלי הביתה הראשונים לא נכנסים בכלל), כך גם במרכולים. וכמו שבבתים רבים החמץ מרוכז במקום אחד, כך גם במרכולים. הרי אין סוף לחומרות שאפשר לגזור. היום מכשירים גם נייר טואלט לפסח. כל תחום ההכשרים היה לתעשייה משתלמת במיוחד. למכשירים. לכל השאר זה לא כשר לפסח אלא קשה לפסח. (שאלו את הפסיכיאטר על אחוזי האשפוז בקרב חרדים, נשים בעיקר, בתקופה הזאת, בגלל "קדחת פסח").
היה גם רב אחר שהתראיין בתכנית. הרב אורי אילון מירושלים. הוא לא הבין מה פסול היה בהסדר עד כה. מי ששומר כשרות לפסח, כמוהו, בודק את המוצרים ממילא, ומי שלא – לא. הוא הוסיף, בתבונה, כי כל הגזירות המחמירות האלה רק משניאות את היהדות ומרחיקות אותה. אותי אישית גם הווילון שעשה את מלאכתו עד כה הרגיז, מפני שהוא לא איפשר לי לקנות מזונות לא כשרים לפסח למרות שאינני שומרת כשרות, לא לפסח ולא בכלל. מתי נאמץ את הכלל איש באמונתו יחיה? המכשירים יכשירו, מי שחשוב לו יבדוק, והחופשיים – יאכלו. את שחפץ לבם. בלי שאיש ייכנס לצלחתם.
קרוא וכתוב 
פסח?… פסח?.. מה זה פסח?…
אהה! זה החג הזה עם הפיתות בפריזר!
ואם אצטייר בגלל זה כמטורף- שיהיה.
כדי שסופר יהיה כשר לפסח – עליו למכור את מוצרי החמץ לגוי (הליך שמתבטל אחרי הפסח).
ההליך אולי נשמע אידיוטי- אבל הוא תקנה שמאפשרת להמנע מזריקת כמויות אדירות של מאכלים והשחתתם. העניין הוא שצריך להתייחס למכירת החמץ ברצינות. כי אם החנות לא מוכרת את החמץ- משמעות הדבר היא שאחרי הפסח- הם יהיו "חמץ שעבר עליו הפסח" בידי יהודי- ואז הוא אסור לשימוש. אם הסופר מוכר את החמץ- אז הוא לא יכול למכור אותו לך. כל עוד הסופרים איפשרו מכירה של חמץ- זאת אומרת שהם לא מכרו
לסמן גם את הברקודים של מוצרים שכשרים רק לאוכלי קיטניות. ואז אם יבוא מישהו עם כרטיס מועדון שהשם שלו הוא שם אשכנזי מובהק, המערכת תזהה אותו וייאסר עליו לקנות את המוצרים האלה!
אהרון
מן הסתם לא השקעת יותר מדיי בקריאת הפוסט.
אם היית קורא ומפנים היית מגיע למסקנה, שנעמה כבר תיארה לא מעט תהליכים של "בכאילו" בכל הנוגע לשמירת מצוות (ובעצם כפייתן על ציבור חילוני גדול בישראל).
ומה שאתה מסביר לנו זה שלשקר הלבן של מכירת החמץ יש גם השלכות מעשיות. מכירת החמץ לגוי היא תהליך מגוחך שמטרתו להמנע מהפסדים,
כמוהו התקנה המגוחכת החדשה שמטרתה רק ללחוץ ולכפות ולהקשות את קניית החמץ בפסח.
אתה חושב שבאמת מעניין את הפוסקים האלה מה אני אוכל בפסח?
מבחינתם אני הרי סתם חמור שמביא אותם ואת העצים למזבח אל מרגלות הר המוריה…
הם אפילו לא ישתמשו בי בתור תחליף לקורבן העקידה, הם יעדיפו את האיל…
איפה יש כלל כזה, ומי קבע שזהו כלל?
מתי אספיק לקנות פיתות לפריזר? כמה כדאי – 30,40,50?
כפי שישנם (כפי שציינת) דתיים שאינם מקפידים על תעודת כשרות, יתכבדו נא חילונים שכאלו ויקנו בבתי מסחר שאינם מבקשים מהרבנות תעודות כשרות.
ושוב, (ושוב כפי שציינת), כוחות השוק יעשו את העבודה.
בסופר ליד הבית שלי, הקופאיות קיבלו הוראה לא לאשר במהלך החג רכישה של מוצרים לא כשרים לפסח. הכלל המסתמן אצלנו הוא איש באמונתו יחיה, ואלה שאמונתם שונה – יתכבדו נא ויחיו לפי האמונה של הרבנות
הנה תמונה של לינק שנתקלתי בו אתמול: בדיוק כמו בבורסה בארה"ב, גם כאן אפשר כבר למכור סחורות עתידיות, כאלה שעדיין לא מוחזקות בידינו:
http://twitpic.com/19ke4n
לא רק מגוחך ומטורף, אלא מזכיר את הפוסט מממש לא מזמן, זה שדיבר על טכנולוגיה ושלילת הפרטיות. מה עם חטאים אחרים ? למה שרכישה של דיאט קולה בשבת לא תהיה כפופה לבקרה הזו ? למה שמצלמות הצמתים לא יתנו דוחות לנוסעים בשבת ? רכישה של משקה במועדון לא תוכיח לבוש לא צנוע ?
אפשר גם בלי תעודת "הכשר"
לא צריך בסופרים שנכנעים לתכתיבים,אפשר גם בחנויות של ערבים רווח נקי לשכנים שלי במנשיה זבדה,זרזיר ונצרת שממילא אני קונה גם אצלם שלא בימי חג ה"חירות ליהודים".
לא הגיע הזמן להפריד את הדת מהמדינה?
?שאלה אוטופית!
אני תמיד חשבתי שהקטע של להסתיר את החמץ מאחורי ווילון הוא שיא הצביעות הדתית. הרי, למיטב ידיעתי, כדי שבית יהיה כשר, עפ"י ההשקפה האורתודוקסית, צריך לבער מתוכו את כל החמץ, אז איך זה שיושבים מבני ענק בכל רחבי הארץ אשר הרבנות נותנת להם תעודת כשרות, וזאת למרות שהם מחזיקים כמויות עצומות של אוכל לא כשר? כי הם הסתירו את זה בווילון? זו דוגמה מובהקת ל"חזק על חלשים" המוכר של הרבנות – כאשר מדובר במישהו חלש (נניח, זוג שרוצה להתחתן ואחד מהם הוא כהן וגרוש) אז הרבנות הולכת הכי לחומרה שהיא רק יכולה וממררת לו את החיים, אבל כאשר ההתמודדות היא מול גוף מסחרי גדול שלא מתכוון להבעיר לפטע כמה טונות של מזון, אז פתאום גם ווילון זה מספיק ולא צריך ללכת עד הסוף.
אם זה המצב, כנראה שלא יהיה מנוס מהפרדה. יהיו לנו רשתות שיווק (או חנויות) לחילונים, שבהם יהיה ניתן למכור לחילונים כל מה שחילונים צורכים, בלי מגבלות של כשרות – ורשתות מיוחדות למגזר הדתי, שבהם לא יהיה ניתן לקנות חמץ כפי שהדתיים דורשים. אבל המצב שבו הרשתות הגדולות נאלצות לבחור בין פגיעה בדתיים לבין פגיעה בחילונים לא יכול להתקיים. אי אפשר שבמשך שבוע שלם לא יהיה ניתן לקנות לחם ומוצרים רבים אחרים ברשתות השיווק, כי זו יריקה בפרצופו של הציבור החילוני.
ציינתי בפוסט שיש בידי הרבנות ראשית מונופול, אך נראה שלא הדגשתי די את חשיבות הנקודה הזאת.
החוק נותן מונופול במתן תעודות הכשר בידי הרבנות הראשית. דהיינו, אסור לבעל עסק לתלות שלט שהעסק כשר אלא אם קיבל תעודת כשרות מן הרבנות. באמריקה, למשל, כל בעל עסק בוחר לו את הרב או הארגון שנותן לו תעודת הכשר והצרכן יכול להחליט אם מתאים לו. כלומר, אם הוא סומך על אותו מקור שמעניק את ההכשר. זה מתאים הרבה יותר להכשר כעניין צרכני, כפי שכתבתי עליו.
שנים לא הייתי בארץ וכשחזרתי גיליתי את טיב טעם. השבח לאל.
ללא כל קשר עם חומרות מיותרות נקודת המוצא של המאמר מוטעית. היא מניחה את נושא הכשרות בפסח ובחנויות שנועדו לכלל הציבור כעניין צרכני בלבד ויש כאן היבט חשוב של צביונה היהודי של מדינת ישראל-הכשרות אינה רק עניין צרכני ויש עניין לגיטימי כי חנויות המתימרות להיות כשרות ישמרו גם על מראית העין החשובה לשומרי מסורת הרוכשים אצלם
אם אני לא טועה ההליך של חסימת הברקוד כבר ננקט בשנים האחרונות. לגבי המהות, כחילוני וכאוכל חמץ בפסח אני מרשה לעצמי לאל להצטרף לעליהום הכללי. יש לי ולשכמותי מספיק דרכים להתקיים במהלך השבוע הזה עם לחם ופיתות ובלי מצות. נכון שזה מטיל עול נוסף על החנויות אבל נכון באותה מידה שזו בחירה של בעליהן
מתחילים לייצר מוצרי מזון כשרים לפסח עד לפני פורים. כמי שראה הרבה יותר מפעלי מזון מהרצוי אין שום דרך בעולם להבטיח כשרות לפסח במפעל מזון לפני פורים. מכאן הביטוי בתעשיית המזון "כשר לפורים". מה אוכלים הפועלים? מה מסתובב במחסן, מי באמת באמת בורק את חומרי הגלם ועוד מיובאים. מה הובילו במשאיות לפני ואחרי. רק תגידו ואני אראה לכם איך זה בכלל לא כשר לא לפסח, לא לפורים לא לצום גדליהו ולא לתשעה באב אולי ליום כיפור. בעולם של היום אין כל דרך בעולם להבטיח. הוסף לכך כסף המון כסף. אני מניח שהכשרות עולה לכל ישראלי כחמישה אחוז מתקציב המזון השנתי ובפסח עשרה. כל זה זורם לרבנות. מי המשגיחים? מה הכשרתם? כמה הם בכלל? מי ממנה אותם? מה הוא מקבל? והיות והכל עבודה בעיניים והיות וכל מי שעיניו בראשו יודע שאסור בכלל להניח שדבר מה הוא כשר לפסח משום שכך כתוב עליו כולם גם המשגיחים משחקים בנדמה לי. תראו מה יש בסל המתנות של המשגיחים ויצאו לכם העיניים. אין בין כל משאבת הכסף האדירה הזו ודת ואמונה ולא כלום. זה רק כסף, כסף, כסף ועוד כסף. דרך אגב אתם באמת מאמינים שלא ניתן לסבן את הבר קוד? פשוט שים מדבקה הרי כל קופאית יודעת לתמחר כשהבר קוד לא עובד. בושה וחרפה להיות יהודי בזמנים כאלו.
השוק לא עובד ככה, למרבה הצער. כל בעל חנות ירצה למכור לכמה שיותר אנשים, אבל כל בעל חנות יודע שהלקוחות שלו מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שלעולם לא יקנו אצלו אפילו חתיכת מסטיק אם הוא יסטה במילימטר מדרישות הכשרות ואלו שלא אכפת להם מהכשרות כל עוד הם יכולים לצרוך מה שהם רוצים.
מספיק שהקבוצה הראשונה תהיה מיעוט מספיק גדול כדי שבעל העסק יחליט שעדיף לו לדפוק את הקבוצה השנייה מספר ימים מאשר לאבד כליל את הקבוצה הראשונה.
אפשר להגיד שזה אומר שלמוצרים לא כשרים אין שוק ושהכלכלה (יתגדל ויתקדש שמה רבא) החליטה שאין צורך בחנויות אלו, אבל זה לא יהיה נכון. יש לפחות מיליון רוסים ומי יודע כמה מזרחים ואשכנזים שכל שנה נאלצים לאכול חמץ מהמקפיא או לנסוע עשרות ק"מ רק בגלל שבשכונה שלהם יש רוב או מיעוט משמעותי של שומרי כשרות.
כל עניין פסח מזכיר מאוד את נושא העישון במועדונים. גם אז דרשו "לתת לכלכלה להכריע" ושאם הלא מעשנים לא מרוצים הם יכולים "ללכת למקומות אחרים", אלא שהלא מעשנים, בדיוק כמו החילונים, נדפקו בגלל הנכונות שלהם לסבול את המיעוט המעשן והכלכלה החליטה שעדיף לא להקים כלל מקומות בילוי ללא מעשנים. במקרה של המעשנים הממשלה נאלצה להתערב ולהגביל את אזורי העישון לשיעור המעשנים באוכלוסיה, האם היא תשכיל לעשות זאת גם לגבי פסח?
נ.ב.
מילא נייר טואלט, אבל גם חול חתולים לא מוכרים כי הוא לא כשר לפסח.
אפשר לדבר כמה שרוצים על כוחות השוק, אף סופרמרקט שהיום מוכשר ע"י הרבנות לא יוותר על ההכשר הזה בשביל שבוע אחד בשנה.
כמו כולם, מורידים ראש ומסתדרים עד המימונה…
אף אחד לא חייב ללכת לקנות בסופרים כשרים יש מספיק מקומות שלא טורחים לשים כשרות לפסח כמו טיב טעם וחנויות בישובים ערביים.
הכשרות היא החלטה עיסקית ואישית העסק,מי שתנאי הכשרות מפריעים לו בתור קונה לא חייב ללכת לאותו מקום.
זה ככה כבר מס' שנים. מקומם וחצוף.
בכל מקרה – יש טיב טעם, והיום כבר קניתי 4 לחמים לילדים ואחד (דגנים) עבורי, שנכנסו לפריזר לשימוש בימות הפסח המעיקים.
פעם נהגתי בנימוס מתחשב ולא החצנתי חמץ בפסח או אוכל ביום כיפור. ככל שאבד הכבוד למנהגיי וגברה הכניסה החצופה לצלחתי, נטשתי את ה"התחשבות הזו". היא מיותרת. ברומא – התנהגי כמו רומאית.
הבעיה ההלכתית היא – שהחנות שמוכרת חמץ- משמעות הדבר היא שהם לא מכרו את החמץ שלהם לפסח- ואז אחרי הפסח- החמץ הזה אסור עלי- שומר מצוות (לפחות חלקן).
המונופול של הרבנות מכעיס גם אותי.
מי שרוצה לאכול חמץ בחוץ – שיאכל – אם זה מרגיע אותו מה טוב- שלא ישכח להקפיד שזה יהיה גם טעים- לבל יהיה כמו הדתיים שמקפידים רק על כשרות ולא על הטעם.
מוסדות הדת, ובעיקר הפוליטיקאים שפועלים בשמה, עושים עבודה מעולה בהשנאת הדת ובידול החילוניים ממנה. הלא אין שום חוק האוסר על נהיגה ברכב ביום כיפור, ובכל זאת הציבור החילוני מכבד זאת באופן כמעט מוחלט.
באשר לפסח, בכל שנה מנסים להחמיר יותר ויותר את האיסורים, ובכל שנה נדמה שיש יותר ויותר מקומות שמוכרים חמץ, ועושים זאת באופן גלוי יותר מבעבר.
אבל נו, בל נשכח שהדיון הזה נערך בשבוע בו ממשלתנו החליטה להזיז את מיקומו של אגף חדש בבית חולים ברזילי בעלות נוספת של 135 מיליון דולר, כי הרב ליצמן אמר (בניגוד לכל דעות המומחים בעניין) שאולי לקברים הפגאניים שהתגלו באזור הסתנן במקרה איזה יהודי.
אני מסכימה עם נעמה שבד"כ אין הבדל גדול מבחינה הלכתית בין לאכול במקום שבו יש תעודת כשרות של הרבנות לבין לאכול במקום שאתה יודע עליו בוודאות שהוא כשר. אני אפילו מסכימה איתה שההקפדות בנושא הזה בימות השנה , וכל נושא כשרות הרבנות בכלל ראוי לשקילה מחדש.
אבל בפסח המצב שונה, וקצת חבל שלא טרחתם (נעמה והמגיבים) לבדוק את העניין הלכתית לפני שהחלטתם שהמטרה הראשית של הורדת הברוקדים היא למנוע מהחילונים את לחם חוקם.
אז למי שיש כוח לקרוא, הנה הסבר מפורט: מכיוון שביהדות קיים איסור מוחלט על החזקת חמץ בפסח, קיים גם החוק המשלים שלו – איסור לאכול "חמץ שעבר עליו הפסח". כלומר – אסור, גם אחרי פסח, לאכול חמץ שהוחזק ע"י יהודי בפסח.
המשמעות של זה לדיוננו היא שאם מכירת החמץ לגוי לא נעשתה כראוי בסופר מסוים, הרי שלאחר הפסח כל מוצרי החמץ שהוחזקו בסופר בפסח הופכים ללא כשרים. אבל ממש לא כשרים, כרת מהתורה. לא כמו חלב שאין עליו חותמת של הרבנות, אלא כמו צ'יזבורגר ברוטב פירות ים.
מכאן החשיבות הגדולה בשבילי כאדם דתי שעניין מכירת החמץ לגוי (להבדיל מעניינים אחרים כמו פתיחה בשבת או המצאות מוצרים שאין עליהם כשרות בסופר) יבדקו היטב ע"י הרבנות. וכמו שאמר אהרן מעלי, ברגע שהסופר מוכר את מוצריו הלא כשרים הוא מטיל פגם במכירת החמץ לגוי וכל המוצרים הלא כשרים בפסח הופכים להיות לא כשרים גם לאחריו.
וכן, מכירת החמץ היא טריק. כמו הרבה טריקים אחרים של היהדות, שנועדו לאפשר לה להיות דת שאפשר לחיות איתה בצורה שפויה יחסית. אני אישית (בעקבות דעת גדולים ממני כמו הרב שרלו) מתנגדת לשימוש בטריקים האלה בצורה זולה: לא אמכור באינטרנט את החמץ הפרטי שלי שיכולתי עם קצת מאמץ לתרום או לחסל לפני פסח. לא אשחק עם שעון השבת כמו שתיארה הכותבת. אבל במקומות שבהם זה חוסך הפסדים עצומים, רק מוצדק בעיני להשתמש בהם, ולראות בכך את יופיה של ההלכה ולא את כיעורה. הרגע שבו הטריק הזה הופך לזול בעיני הוא כשבעלי הסופר מחליטים גם למכור את החמץ לגוי, וגם למכרו ליהודים בפסח. עדיף מבחינתי שלא ימכרו לגוי בכלל, ואני אדע לא לקנות בחנות שלהם בחודש שאחרי פסח.
ומה יהא על החילונים תאבי הגלוטן? יתכבדו ויקנו חמץ בסופרים שאינם שומרים כשרות, ושאליהם דתיים לא יבואו גם אחרי פסח. במשך 7 ימים בשנה זה לא נראה לי כזה אסון.
א. אז מה היה עד כה? הרבנות אישרה "נוהל סדין" ובעצם החטיאו את כולנו? אני מודאגת.
ב? לעניין עצמו: אם המרכול מכר את החמץ לגוי, וברצינות, אז אם הוא מוכר לי דבר חמץ הוא מוכר מה שאיננו שלו. זה בינו לבין הגוי והגוי רשאי לתבוע אותו על כך. אני מדברת ברצינות. מבחינתך לא יהיה במרכול חמץ שעבר עליו הפסח אצל יהודי כי החמץ כבר נמכר. אפילו החמץ שנמכר לי, רחמנא ליצלן, כבר איננו במרכול אלא אצלי. לכן זה לא מחטיא אותך.
כנראה שמגיעים בכל זאת למסקנה שזה הכול בלוף, כולל מכירת החמץ לגוי. אז אולי צריך להחליט אם מתייחסים ברצינות או לא, לפני ששולחים אחרים לקנות במרכולים שאינם תחת השגחה. באופן אישי זה מה שאני עושה,
אבל לא לכל אחד יש סניף טיב טעם ליד הבית.
כתבתי תגובה ארוכה והיא נעלמה ברחבי המרשתת. באסה. ננסה לשחזר.
א. זו שאלה טובה, אבל היא קשורה למשהו טיפה שונה מנושא הדיון המקורי. כמו שאני רוה את זה יש פה שתי שאלות נפרדוץ:
1. האם זה בעייתי מבחינה הלכתית לאפשר לחילונים לקנות חמץ במקומות שמכרו את החמץ לגוי?
2. אם זה אכן בעייתי, כמה צריך להתאמץ כדי לאכוף את זה.
אני עניתי על השאלה הראשונה. השאלה השניה היא מאוד מורכבת, והתשובה אליה לא חד משמעית. הרי גם בכשרות "רגילה", מי ערב לי ששניה אחרי שיצא המשגיח בעל הבית לא גירד גבינה צהובה מעל האנטריקוט? ובכל זאת, ההלכה מאפשרת לנו לקרוא למקום כשר גם אם לא עקבנו בעצמנו אחרי מצלמות שצילמו אותו 24 שעות ביממה.
כנ"ל לגבי מכירת חמץ – השאלה האם האכיפה המתאימה היא הוילון הידע לשמצה, הסרת הברקודים או הצמדת אזעקה אישית לכל פרוסת לחם בסופר היא כבר שאלה טקטית ולא עקרונית.
ברמה העקרונית אפשר לומר שאם יש בטחון סביר שהחמץ נמכר כהלכה, לא צריך גם את עניין הברקודים. אני מניחה שבמקרה זה הרבנות הגיעה למסקנה שאין להם בטחון סביר בזה. בצדק או שלא – מאוד קשה לי להגיד.
ב. כמו שאני רואה את זה, הרבה דברים בחיים הם בלופים. גם מוסד הנישואין הוא באיזשהו מקום בלוף, כי טבעת על האצבע לא מחייבת אף אחד לעשות כלום. וגם – ברמה אחרת – הבנקים ושוק ההון.
להבנתי, מה שהופך את הבלופים האלה מבלופים לקונספטים שימושיים זה מידת הרצינות של כל הצדדים. כשאני ובעלי מתייחסים למוסד הנישואין ברצינות, יש לו משמעות אמיתית. כשאני ובעל הבנק מתייחסים לספרות שבתדפיס העו"ש שלי כאל כסף אמיתי, שנינו מרויחים מה"בלוף".
ולכן נראה לי שמה שקריטי בהחלטה האם מכירת חמץ היא בלוף או לא בלוף זה כוונת המוכר. אם הוא מוכר את החמץ מתוך כוונה שזה לא יגביל אותו בשום צורה שהיא, מכירת החמץ הופכת מקונספט שימושי בחזרה לבלוף.