“מגיני חופש הביטוי ביקרו תמיד את השימוש בחוקי לשון הרע הבריטיים כדי להחניק חקירות עיתונאיות”, כותב היום הגרדיאן על זכייתו של סיימון סינג בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו (בערכאת הערעור). לא פחות גרועה מנכונותם של בתי המשפט להוציא צווים בשירות אוליגרכים ומיליונרים, ולהשית הוצאות על מבקריהם, היתה השותפות לדבר עבירה שלהם ב”אפקט המצנן” שזה גרם לחופש הביטוי.
המונח אפקט מצנן בהקשר של חופש הביטוי משמעותו שמפחד תביעה עתידית (או פיטורין במקרים אחרים), תצנזר הכותבת את עצמה ותימנע מלכתוב את אשר על לבה או לחלוק במידע שיש לה. צנזורה פנימית יעילה לא פחות מזו החיצונית, כך נראה, ופוגעת בחופש הביטוי, המידע והחלפת הדעות.
אבל בפסיקה הבולטת בערעורו של סיימון סינג, קבע בית המשפט כי מחלוקות מדעיות יש ליישב במתודות מדעיות ולא בדיונים בבית המשפט. הגרדיאן מתענג על כך כי השופטים מגינים על חופש הביטוי בצטטם את ג’ון מילטון (הקדים אותם אגרנט בקול העם – נ”כ).
רפורמה בחוקי לשון הרע הבריטיים עומדת כעת על סדר היום והגרדיאן קורא ללייבור ולשמרנים להצטרף ליוזמתם של הליברל-דמוקרטים. “עליהם להבין”, כותב הגרדיאן, “כי במאה ה-21 מיליונים יכתבו באינטרנט”. הפוליטיקאים חייבים להבין כי עדיף לתת לאזרחים לטעון בפני בית הדין של דעת הקהל, מאשר לסכן אותם בתביעות דיבה.
כמובן שהגרדיאן לא צוהל סתם כך. סינג נתבע בתביעת לשון הרע ע”י איגוד הכירופרקטים הבריטי בשל מאמר שפירסם לפני שנתיים ב.. נכון: הגרדיאן. במאמרו טען סינג (המוכר מספרו המשפט האחרון של פרמה וספרים אחרים), כי אין ראיות לטענותיהם של כירופרקטים מסוימים לגבי טיפול בבעיות כמו עוויתות מעים ואסטמה אצל ילדים.
עוד בנושא:
צנזורה וחופש הביטוי
תביעות דיבה וצינון עובדים
קרוא וכתוב 
פסיקה חשובה מאוד. פסבדו מדענים מנסים להשתיק את הביקורת נגדם ונוקטים בטקטיקות של הפחדה כלפי מי שמעז לבקר אותם. סיימון סינג הוא אדם עשיר שהחליט לקחת על עצמו את הסיכון בתביעה, אבל כמה אנשים הרבה פחות עשירים היו נרתעים מכל הנושא ומגיעים לפשרה רעה מבחינתם?
כלומר לא הכל שפיט. עכשיו רק להעביר זאת לענינים דתיים, אבל דווקא בעינינים דתיים של היהודים כמובן, בתי הדין של בריטניה ואולי גם הממלכה המאוחדת כולה דוקא מתערבים ועוד איך.