היום הוא יום הבריאות העולמי. רופאים לזכויות אדם משיקה קמפיין לסגירת פערים בבריאות. הנה דוגמא אחת.
בתמונה נראות שתי תחנות לבריאות המשפחה. מימין: תחנה סגורה בכפר הבדואי אבו תלול (אל-אעסם). משמאל: תחנה בשיכון בבלי בתל-אביב. שלוש התחנות שנסגרו בנגב ב-2009, בהוראת משרד הבריאות, סיפקו שירותים ל-18,000 בני-אדם.
עוד פרטים כאן. ורק בריאות, כמובן.
קרוא וכתוב 
אפרטהייד? אנחנו? אה, לא בדיוק, זתומרת… זו מדינה יהודית!
כדאי לציין שהתחנות נסגרו בנגב עקב מחסור אמיתי וידוע באחיות ומשרד הבריאות אומר שהוא מנסה לפתור את הבעייה. מחסור זה פגע גם בישובים יהודיים, אלא שהפגיעה קשה יותר בישובים הבדואיים משתי סיבות – האחת היא בידודם, שמקשה על ההגעה לתחנות הרחוקות המחליפות את אלו שנסגרו. השניה היא האיכפתיות ("מודעות") הנמוכה יותר בקרב האוכלוסיה הבדואים מנושאי בריאות, מה שמקטין את המוטיבציה לכתת רגליים וגלגלים בדרכי עפר כדי לעמוד זמן רב בתור במרפאות אזוריות שמשרתות אוכלוסיה גדולה מדי.
זו כמובן חובתה של המדינה לפתור מצב זה, כנראה בדחיפות גבוהה יותר משנעשה כעת.
ואם כבר עולה עניין האיכפתיות – ומה עם חובותיה של החברה הבדואית לעצמה? לילדיה? לנשותיה?
מדוע למשל אין חברה זו היא דואגת לעודד את בנותיה לצאת, ללמוד ולעבוד במקצוע חשוב זה בו יש מחסור אמיתי וממנו היא סובלת? (יש מעט מאוד אחיות בדואיות) מדוע עליה להסמך כל הזמן על קבוצות אוכלוסיה שכן דואגות לכך?