תום שגב מקדיש את רוב טורו בהארץ השבוע לפרשת קם, כמו עוד כותבים שגויסו להגן על התנהלות העיתון בפרשה. (כולל אלן דרשוביץ, שבד”כ מוקצה מחמת מיאוס בהארץ מחמת דעותיו, אבל המטרה מקדשת וגו’). התוצאה היא גיליון של אפולוגטיקה מביכה.
אבל נניח לזה. כותב שגב:
“ספר חדש שיצא לאור בימים אלה מכיל מאמר הקובע כי האי-ציות הוא הרעיון הפוליטי העיקרי שתרמה היהדות לתרבות המערבית. הספר ‘מחשבות על דמוקרטיה יהודית’, בעריכת בני פורת בשיתוף עם אביעזר רביצקי, יצא בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה; המאמר הממקם את האי-ציות במרכז המחשבה המדינית היהודית מעניין בעיקר בשל זהות מחברו: ד”ר יורם חזוני”.
שגב ממשיך ומסביר שחזוני עומד בראש המכון לפילוסופיה של מרכז שלם, אחד המעוזים האחרונים של הניאו-שמרנות האמריקאית, ומביא מדבריו.
הספר אולי חדש, אבל הרעיון של המאמר (ואולי גם הוא עצמו?) ממש לא. ב-24.3.1999 פירסמתי בהארץ ספרים ביקורת על הספר ‘אי-ציות ודמוקרטיה’, בעריכת יהושע וינשטיין, שיצא בהוצאת מרכז שלם.
בין השאר כתבתי שם:
המבוא, שמתארך לכדי חלק שלם בספר, עוסק בשורשיו היהודיים של הסירוב, וטוען כי המחשבה היהודית, בעיקר בהתגלמותה במוסר הנביאים, היא היא שנתנה לעולם את החובה לסרב לחוקים לא-צודקים (כאשר אלו הם חוקי המדינה, כמובן, לא חוקי האל).
המבוא, האוחז כ-60 עמודים, נקרא ‘המקור היהודי למסורת האי-ציות המערבית’. והוא נכתב בידי לא אחר מ… יורם חזוני.
ואם אתם כבר כאן, עוד שתי פסקאות ממה שכתבתי אז על המבוא הזה (הביקורת המלאה על הספר כאן):
אין זה בלתי-מעניין לקרוא מסה שעוסקת בעמדות היהדות (יהדות, יש לזכור, לעולם אינה עמדה אחת אלא ריבוי שלהן) כלפי הסירוב האזרחי. תחושת האי-נוחות נובעת מכמה מקורות. ראשית, הצורך חסר-המנוח להוכיח שגם בנושא הזה ניסו לגזול מן היהדות את הבכורה והעניקו אותה ליוונים הקדמונים. אנטישמיות, אתם יודעים.
שנית, הדחף "לייהד" כל השקפה אינטלקטואלית ולנכס אותה לעצמנו, כאילו תוקפה האוניוורסלי אינו מספיק. שלישית, הניסיון לטעת את סרבנות הימין המודרנית בציוויי היהדות; ומשעה שזוהי אינה עמדה פוליטית אלא דתית, היא מקבלת נופך וחיוב אחרים.
אבל עכשיו ההקשר קצת אחר. עכשיו בית המדרש של מרכז שלם כמקור רק מגביר את ה-appeal. כי עכשיו חשוב להוכיח שאי-הציות איננו לא-פטריוטי. אדרבה, זה יהודי לעילא.
תודה!
[…] also recruited the aid of Alan Dershowitz (who, as Na'ama Carmi noted, is hardly held in high esteem in Haaretz on a regular basis, so this is a sign of hard times, […]
דומני שהן גיוס דרשוביץ והן איזכור "אי הציות א-לה חזוני" נועדו להזכיר שחופש העיתונות וחיפשת פשעים (גם ב*ניגוד* לחוק) הם ערכים דמקורטיים שלא שלא רק שמאלנים עוכרי-ישראל מחזיקים בהם. לא נראה לי מעשה נבזי או נלעג במיוחד מצד העיתון.
ליובל,
זאת בדיוק השאלה: האם מדובר כאן בכלל בחופש העיתונות או בחופש ההפקרות?
ראה למשל, את מאמרו של ישראל הראל, שפורסם השבת בהארץ (לזכותו יאמר):
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1163554.html
לכשעצמי, אין ספק כי מאמרו זה של הראל הוא הקול השפוי ביותר שקראתי עד כה בפרשת הריגול של ענת קם ואורי בלאו.
נעמה, מכיוון שאני מוצא רק את הגרסא האנגלית של מאמרו של שגב, http://www.haaretz.com/hasen/pages/ShArtVty.jhtml?sw=segev+tom&itemNo=1163425
אני יכול לרק לקוות שאין עיוותים משמעותיים בתרגום.
למרות שאני מסכים איתך שזה לגמרי מגוחך ואפילו גזעני לנסות לרשום זכויות יוצרים יהודיות על הסרבנות (ומה עם ה"נעשה ונשמע" שהוא כל כך מרכזי ליהדות?), נראה לי שאת הולכת רחוק מדי עם הארמו-פוביה שלך ואת מכריחה אותו לעשות שני מעשים שאני לא בדיוק נהנה מהם: להגן קצת על "הארץ" ובמיוחד להגן של שגב שהצלחתו הרבה נשגבת מבינתי וחשיבותו העצמית די דוחה.
אני חושב שאין לבקר את "הארץ" אם הוא יוצא להגנת קם ובלאו. זוהי למעשה חובתו ולדעתי הוא עושה מעט מדי ומאוחר מדי. יש לבקר עיתונים ועיתונאים אחרים שכותבים כל מיני שטויות פשיסטיות כמו קריאות להעמיד את שוקן ואלפון לדין באשמת בגידה, או אלו שחוזרים כתוכי על their masters voice ומצייצים על הטיפול בכפפות המשי שלו זכה לכאורה אורי בלאו.
"הארץ" היה צריך קצת להיות יותר פעיל בניפוץ המיתוס האנטי-עיתונאי הזה. חובתו של עיתונאי היא בראש וראשונה לשמור על חיסיון מקורותיו וברור שהופעל על אורי לחץ אדיר כדי שימסור את מסמכיו ואז הוא נכנע בספטמבר 2009 ומסר מה שמסר ואף הסכים שישמידו את המחשב שלו.
זה ממש לא נשמע כמו "כפפות משי". ברור למדי, או שיש לקוות שהיה לו גיבוי לחומרים, שכן אם לא, אז היה מושמד גם חומר אחר שלא שייך לפרשה ובלאו היה גם יכול לטעון ובצדק שאין לו יותר מסמכים להחזיר שכן הם ממילא הושמדו.
לדעתי פעולת ההשמדה היתה חלק מפעולת הטעיה מצד השב"כ, אבל ישנה כאן התערבות גסה מאוד בעבודה העיתונאית שאפילו כל כתבתלב (כפי שאורי אבנרי המציא) היה צריך להתקומם מולו.
אין לי בעיה עם הגנה על קם ובלאו, אף כי לדעתי התמונה יותר מורכבת מזאת שמציג הארץ באופן מאד מגמתי גם אם מובן. בכל מקרה, הגנה כזאת צריכה לעמוד במבחן העובדות, לכל הפחות, ואותן אנחנו לצערי גם היום עדיין לא יודעים במלואן. וזה עוד לפני שמתחילים להתווכח על הפרשנות והתנגשות בין ערכים שהמקרה הזה מזמן.
יש לי בעיה עם מה שנראה מתרחק יותר ויותר מעיתונות חופשית בעצמו. כולם בעיתון הזה חושבים אותו דבר? (כמו בפרשת לאור?) אין מישהו שחושב/ת שנעשו טעויות? גם מבחינת הסגרת המקור, גם אולי מבחינת ההתנהלות עכשיו? מה שאני רוצה לראות זה קורט מהביקורת שמפנים כלי תקשורת לכל העולם – גם אליהם פנימה. יש משהו לא משכנע ולא אמין במין סגירת שורות כזאת. לא בדיוק דוגמא לליברליות פלוראליסטית, to say the least.
אני רוצה להזכיר לך שתגובתו הראשונה של עורך הארץ דב אלפון לפרסום ע"י Ron Kampeas ב-JTA בזמנו היתה שהקישור בין מעצרה של ענת קם לבין כתבתו של אורי בלאו בנובמבר 2008 היא – ציטוט – "אבסורד". מתי בדיוק הייתי צריכה להאמין להארץ, אז או עכשיו?
"הארץ" ובלאו בהתנהגותם תרמו תרומה מכרעת לחשיפת קם. כל השאר זה עבירות על החוק שבגינן גם בלאו וגם הממונים עליו צריכים להישפט.
מה זה בדיוק שטויות פשיסטיות. האם זה בהגדרה אמירה שאתה אינך מסכים לה?
ראה לפי כתיבתך לעיתונאי יש זכות מובנית להערים על החוק. לספר לא אמת למי שחוקרים אותו בשם החוק. אני חושב שמי שנחקר ע"י מערכת החוק אם אינו רוצה להחשב כעבריין צריך לספר אמת. לאיש אין זכות מוקניית לשבש הליכי חקירה.
הביטוי "לחץ אדיר" מרגיז. מה זה ככלל "לחץ אדיר" על עיתונאי במזרח התיכון? או בכלל בעולם הגדול – ארה"ב למשל. העובדה היא שהוא בחו"ל ולא הופקד מולו איסור יציאה מהארץ. אם זה לא כפפות משי אז מה זה?.
חובתו הראשונה או השניה או השלישית של העיתונאי היא ככל החובות של כל אזרח. אי שם יש לו גם חובה לשמור על מקורותיו. זו בהחלט אינה חובתו הראשונה. גם זאת בתנאי שבמעשה זה אינו עובר בעליל על החוק ומאפשר פשיעה מתמשכת.
יש לגנות כל נסיון של עתונאים, קבלנים, כרישי נדל"ן, קצינים, רבנים, פקידי אוצר ומכס להעמיד עצמם מעל החוק המנהל חייו של "סתם" אזרח.
,
אלמלא הכותבת היתה חשודה בניהול מסע צלב בלתי נגמר נגד "הארץ", אולי היה אפשר לשקול את דבריה ברצינות. אבל באמת, כמה אפשר?
מחלקת מנויים. דב אלפון, גדעון לוי, תום שגב. מה כן כתבו ב"הארץ" או לא כתבו ב"הארץ", מה הכותבת חושבת על הידיעה הזאת או המאמר הזה, וכן הלאה והלאה. הבלוג הזה הפך במידה רבה לבמת קיטורים נגד "הארץ".
לא שמדובר בעיתון למופת, רחוק מזה. אבל הכותבת סימנה עצמה מזמן כמי שמניעיה פסולים. יותר מדיון ענייני יש כאן התנגחות נגד כל מה שקשור לעיתון. זה פאתטי, כי בסופו של דבר, "הארץ" לא כל כך חשוב. יש מקורות מידע נוספים, יש עיתונאים טובים במקומות אחרים.
אפשר אולי להוציא את המנויים מ"הארץ", אבל אי אפשר להוציא את "הארץ" מן המנויים (לשעבר).
אגיד את המובן מאליו: אתה, כמובן, לא חייב להיכנס לקרוא. אבל הטענה שמניעי "פסולים" דורשת קצת יותר ראיות, דומני. התרכזות מופרזת (לטעמך) בהארץ עדיין איננה מהווה ביסוס לכך. אגב, כנראה שהמשפט האחרון שלך נכון.
בשבוע שעבר השווה שגב בעקיפין את קם לאדוארד שולטה, גרמני שהדליף ב-1942 את היקף השמדת יהדות אירופה בשואה. השבוע מגוייסים לטובת קם אברהם אבינו וירמיהו הנביא. מה יזמן השבוע הבא.
במעריב, אגב, הייתה השוואה קצת יותר רלוונטית, לפקיד במשרד ההגנה הבריטי שחשף מידע על התקרית שהחלה למעשה את מלחמת פוקלנד, טיבוע הבלגראנו.
אכן, גם אני שמתי לב מיד עם קריאת הטור של ד"ר תום שגב כי ההיסטוריון הפוסט-ציוני הלזה לא מודע לקיומו של המאמר של ד"ר יורם חזוני עוד לפני קובץ המאמרים שעליו כתבת על האי-ציות – בכתב העת "תכלת" – מתוכו קראתי בזמנו את המאמר בשקיקה רבה.
אגב, חזוני עצמו היה לא רק מוקצה מחמת אידיאולוגיותו על דפי הארץ, כמו דרשוביץ שאת מזכירה בצדק רב, אלא מוקע מכל כיוון כמי ש"חי בתוך כמוסת זמן"… מי לא זוכר את הלינץ' שעשו לו על דפי מוסף "ספרים" לפני כעשור? כעת, לעומת זאת, הוא מצוטט, כמה אירוני, דווקא בידי שגב ההיסטוריון הפוסט-ציוני, כתנא דמסייע לעמדותיו.
אגב, יש סיפור מעניין סביב הספר הזה של מרכז שלם. הספר כולל לראשונה בעברית את המאמר "אי ציות אזרחי" של הנרי דיוויד תורו. העובדה שמאמר כזה קיים רק בהוצאה ימנית לצד אליקים העצני הוציאה את השמאל הרדיקלי מהכלים, עד שב-2006 רסלינג הוציאה אותו מחדש לאור, וכעת ניתן היה לנשום לרווחה, פרופסורים שמאלנים כבר לא יצטרכו להכניס בלית ברירה את הוצאת שלם לקריאת החובה בקורסים שלהם..