פוסט (פרה) עצמאות
שיר ידוע ונפלא של ג’ניס ג’ופלין קובע שחופש אינו אלא מִלה אחרת לכך שלא נותר דבר לאבדו.
זאת לבטח הגדרה אפשרית, אף כי מאד חד-ממדית. היא תופסת רק היבט צר אחד של היות חופשי. חירות היא לבטח מושג מורכב הרבה יותר. תלי תילים נכתבו עליו.
אבל לחוסר תלות – במִלה אחרת עצמאות – אולי זה מתאים יותר. כשאני תלויה במישהו או במשהו לצורך דבר-מה שאני חפצה בו, שאני עושה או שיש לי, הרי החשש לאבדו, או להפסיד את מה שאני מרוויחה, או יכולה להרוויח מהתלות הזאת – מדריך את מעשי. אז אולי חוסר תלות משמעו שאין לי דבר לאבד. האם המשמעות היא שאין לי יותר דבר? או שאולי אני נמצאת במצב שבו אני לא חוששת לאבד? אין זהות בין השניים.
אבל כל ההגיג הזה כרגע מכוון למשהו הרבה יותר מצומצם. והוא החירות – או חוסר התלות – שמעניקה הכתיבה בבלוג הזה (כדוגמא).
תכתובת בנושא היעדרן של נשים מכנסים אקדמיים, או תת-ייצוג שלהן בהם, הביאה לפני זמן מה פרופסור אחד לכתוב לי שהיתרון של להיות בגמלאות זה שהוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה, בלי להתחשב בשיקולים של תקינות פוליטית. ואני חשבתי לעצמי: הא. זה גם היתרון של לא להיות על tenure track. כי כאלה שנמצאות על המסלול הזה לפעמים כותבות לי בפרטי על ההזדהות עם מה שכתבתי אבל שהן לא יכולות לצאת בפומבי, כי זה כנס שמתקיים בפקולטה שלהן וכו’. להיעדר הצורך לשקול את השיקולים האלה – או במקרים אחרים להחלטה המודעת לא לשקול אותם – יש מחיר עצום, כמובן. אבל הבה לא נזלזל גם ברווח. של חוסר התלות. של העצמאות.
גם היכולת שלי לבקר באופן עקבי את התקשורת, למשל (בכלל ועיתון אחד בפרט – שמעצבנת לאחרונה כמה מגיבים) – קשורה לכך שאני באה בידיים נקיות. עד היום תמיד פרסמו את מה שכתבתי, ואפילו מהר. מעולם לא נדחיתי על-ידי העורך המהולל של המדור לתרבות וספרות, וממקומות אחרים אפילו פנו אלי לעיתים שאכתוב. גם אין לי תכניות לעתיד, המכתיבות על מה אכתוב ולא פחות מכך על מה לא. ידוע שלבקר את התקשורת זה עסק שאנשים לא כל-כך אוהבים לעשות. גם אם איננו פוליטיקאים או אנשי עסקים, כולנו יכולים למצוא את עצמנו נזקקים לה.
כשלעצמי, מעולם זה לא היה שיקול בשבילי לכתוב או לא לכתוב דבר-מה. כמו שבעניינים ובהקשרים אחרים אין זה השיקול שמדריך אותו לומר דבר-מה או להימנע מלהגיד אותו, אם אני חושבת שעליו להיאמר.
כן, לחוסר התלות הזה יש מחיר אישי. כבר שילמתי אותו במטבע קשה בעבר, בגלל דברים שכתבתי (הידעתם שאפילו כתיבת ביקורות ספרים עלולה להיות עניין מסוכן מבחינה תעסוקתית?…) אם הייתי מחפשת עבודה היום ברור לי היכן לא הייתי מוצאת אותה. וזה הרבה יותר ממקום אחד. מי אמר שעצמאות זה עסק קל? רק שיש לה גם יתרונות. והם עצומים לא פחות. לא אומר שמעולם לא איבדתי דבר. רק, לפחות בהיותי מי שאני,.אומר שזה היה שווה.
ג’ניס ג’ופלין. היא עצמה, כידוע, היתה תלויה מאד. וכלל לא חופשייה. אבל להרגיש טוב, כך היא שרה, היה לה קל. וזה בטח קשור:
קרוא וכתוב 
נעמה חכמה,
אני עוקב אחר כתיבותייך כבר כמה שנים. תקפתי פעם ברדיו את מאמרך "לצדק אין אחים" שדיכדך אותי מאד בזמנו. עכשיו, בפוסט הנוכחי, את כותבת על המחיר ה"עצום" המתלווה לחוסר התלות והעצמאות ורואה בזה אפילו "רווח" שאין לזלזל בו. איזה יופי לך, יש לך חופש ביטוי כמשמעו ממש. לא לכולם יש, והמחיר ה"עצום" שלך הוא מתנה חביבה לעומת המחיר שגובים מאלה שאינם חושבים כמוך ומעיזים לתת ביטוי פומבי למחשבותיהם.
את כותבת: " כשלעצמי, מעולם זה לא היה שיקול בשבילי לכתוב או לא לכתוב דבר-מה. כמו שבעניינים ובהקשרים אחרים אין זה השיקול שמדריך אותי לומר דבר-מה או להימנע מלהגיד אותו, אם אני חושבת שעליו להיאמר."
לצערי, מי שחושב הפוך ממך, אין לו את הפריבילגיה הזאת. נכון, הוא יכול לכתוב ברשת המסועפת הזאת ככל שיחפוץ ולהוסיף חלקיק של אלקטרון למבול המידע. לכל הבמות המרכזיות האחרות, דרכו חסומה. ואני מדבר על במות ציבוריות שהחוק מחייב את האוחזים בהן לתת "ביטוי הולם למגוון הדעות הרווחות בציבור".
לו היית כותבת (סתם, דרך משל,) שארץ ישראל כולה היא נחלת אבותינו, שאת רואה בהתנחלויות "התיישבות חלוצית למופת" ובמתנחלים את אחייך ואחיותייך הנעימים והאהובים מבני עמך, שאת גאה בפועלם, שהאירועים בבילעין, נעלין ושייח' ג'ראח – אינן אלא התפרעויות מסוכנות שיכולות להצית תבערה נוראה. לו היית כותבת ביקורת קשה על "הקרן לישראל חדשה", על משכורות הפעילים בכל מיני אירגוני שמאל הממומנים ע"י קרנות שיסודן אנטישמי. לו היית מעיזה לכתוב ביקורת קשה על מסמך החזון של הערבים הפלסטינים בישראל… לוּ וְלוּ וְלוּ וְלוּ…
את יכולה לחשוב על מחיר? תּלוּת? עצמאות?
דודו- יש לא מעט מהאמת בדבריך.
לא אתפלמס איתך וגם לא עם נעמה- קטונתי מכם, וממילא עם כל אחד אני קצת מסכים וקצת לא.
יש חוסר סימטריה בין השמאל והימין, מה שגורם לכך ש"המשוגעים" בצד זה אינם סימטריים ל"משוגעים" שבצד האחר,
החיילת "הגיבורה" ענת קם אינה סימטרית לחיילים "הגיבורים" שמניפים שלטים פוליטיים בזמן פעילות צבאית על מדים,
והמתפרעים מבלעין אינם סימטריים למתפרעים מיצהר.
הייתי שמח אם הרוב השפוי באמצע יבין שהמשוגעים משני הצדדים עלולים להביא אסון נורא על כולנו מרוב שהם צודקים לשיטתם, למרות שאת כולם אפשר "להבין" ו"להצדיק" אם נרצה.
זה לא קשור ישירות לנושא הפוסט של נעמה, אלא לכך שקל לחצי הימני לראות מה כואב ומציק לו, ולהיפך לחצי השמאלי.
גרי שרף, למען הדיוק (ולא רק למענו) בבילעין, שייח' ג'ראח וניעלין אין ישראלים שהם מתפרעים.
הם אוטומטית מתוייגים ככה כי זה מה שמופיע בynet וכאלה, אבל אין ישראלי אחד שזורק אבן.
נכון, ברגע שהופכים אזור מסויים ל"שטח צבאי סגור" כדי למנוע הפגנות שהם זכותו הבסיסית של אדם – אז אוטומטית כולם "מתפרעים", אבל בניגוד למתפרעים אמיתיים – שפוגעים באנשים אחרים באלימות, שם אין את זה.
מה שיש זה ילדים פלסטיניים כאלה או אחרים שמדי פעם זורקים אבנים.
על שייח' ג'ראח אין מה לדבר – מעולם לא הורמה יד על ידי אחד המפגינים.
דודו, על מה אתה מדבר? דיעות כמו שאתה מתאר הן מאוד נפוצות. הממשלה עצמה תומכת במתנחלים ומעודדת אותם.
אתה רוצה לפרסם בתקשורת – אתה מוזמן ותקבל הרבה טוקבקים אוהדים. יש מספיק פרסומים כאלה בNRG ו"וואלה" וכו'.
בנוגע ללהגיב על מסמכי חזון אנטישמיים וכל זה – מה הקשר? צריך לכתוב על מה שאתה רוצה?
התפיסה השמאלית היא בכלאופן של זכויות אדם. ממילא היא שוללת עקרונות אנטי-הומניסטיים. אז אם אתה דואג שמישה וכאן תומך בלזרוק את היהודים לים – הסר דאגה מלבך.
אני לא מקבל את ההגדרה הפואטית של ג'ופלין למרות שהיא כנראה חיה לפיה שכן רק לאדם מת אין מה לאבד ומכאן שהמוות הוא החופש המוחלט. כאמור, ג'ופלין סיימה את חייה בגיל 27 אבל זו לא דוגמה מומלצת לחיים חופשיים.
דודו, באמת, לא נמאס? אני מניח שלא, אבל עדיין אי אפשר שלא לתהות. למעלה מ30 שנה בשלטון, לפחות 2 עיתונים מרכזיים ימניים, תחנות רדיו ייעודיות, לפחות מגיש מהדורת חדשות ימני אחד, כתבים ימניים בכל הערוצים. ועדיין מקטרים על התקשורת השמאלנית שלא נותנת להתבטא. זה כבר לא מרגיש קצת פתטי?
מתי בימין כבר יתבגרו ויקחו אחריות?
השמאל כבר 12 מנדטים, ועיתון אחד בקושי. אתם בשלטון. מתי תפסיקו להאשים את השמאל בהכל, ותתחילו להסתכל על עצמכם?