ישראל, אנו קוראים, דורשת הבהרות ממצרים, על התבטאות של שר החוץ שלה שהגדיר את ישראל מדינת אויב. בין ישראל למצרים, כידוע, נחתם הסכם שלום.
לו הייתי מצרים, הייתי אף אני דורשת הבהרות. מישראל. על כך שמצרים נמנית עד היום – 31 שנים אחרי חתימת הסכם השלום עִמה – בין המדינות המנויות בחוק למניעת הסתננות (1954). על חוק זה נסמכים, בדרך-כלל, כדי לקבוע האם מדינה היא מדינת אויב.
ככל הידוע לי, אין הגדרה ברורה בחקיקה הישראלית מדינת אויב מי היא. “אויב” כהגדרתו בסעיף 91 לחוק העונשין הוא "מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים”. חוק מרכזי המזכיר את המונח ‘מדינת אויב’ הוא חוק יסוד: הכנסת, שבסעיף 7א(א1) קובע, בין היתר, כי מי ששהה במדינת אויב שלא כדין במשך שבע שנים שקדמו להגשת רשימת המועמדים, יראו בו כמי שיש במעשיו משום תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, כל עוד לא הוכיח אחרת. ועל כן אינו יכול לשמש כמועמד לכנסת על-פי סעיף 7א’(א)(3) לאותו חוק. אך אין בו הגדרה מהי מדינת אויב. כאמור, החוק למניעת הסתננות מהווה כלי מרכזי, אף כי לא בלעדי, לצורך כך.
לזכותה של ישראל יש לומר כי היא עומדת לתקן מצב זה, שבו מצרים מוגדרת לפחות דה-פקטו כמדינת אויב. בהצעת החוק למניעת הסתננות (2008) מצרים וירדן שוב אינן מופיעות ב’תוספת’: מדינות שהסתננות מהן מחמירה את הענישה עליה. הצעת החוק, שכבר עברה קריאה ראשונה,הבעייתית מאד מבחינות אחרות, שלא אדון בהן כאן. בעיקר מבחינת דיני פליטים. המדינות המנויות בתוספת של הצעת החוק הן איראן, אפגניסטן, לבנון, לוב, סודאן, סוריה, עיראק, פקיסטן, תימן ושטח רצועת עזה. המדינות המוזכרות בחוק ההסתננות הקיים הן לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עירק ותימן.
לא באתי לסנגר על שר החוץ המצרי, חלילה. אבל שמא צריכה ישראל לקשוט עצמה תחילה?
קרוא וכתוב 
לא היא לא.
ההתבטאות של שר החוץ היא חוליה בשרשרת ארוכה של ביטויי שנאה מצרית לישראל. התבטאויות של שרים ואנשי דת ותרבות, חרם של אוניברסטאות, ממש לאחרונה חרם של איגוד סטודנטים מצרי על כנס סטודנטים של מדינות הים התיכון בגלל שהמנהל התורן של הכנס הוא ישראלי וכ"ו וכ"ו ועוד לא דיברנו על האנטישמיות הבוטה של הרחוב המצרי, על מאמרי השטנה בעיתונות, על הפרוטוקולים של זקני ציון שהפכו לסדרת טלויזיה וכן הלאה.
אז לא. ישראל לא צריכה לקשוט את עצמה. הרפלקס השמאלני (אין לי שם אחר לזה כרגע) של לקפוץ כנכווה ברותחין מכל צליל ציוני שמשמיעה ממשלת ישראל ולהרגע רק על ידי הפניית זרקור של ביקורת פנימה כלפי ישראל הוא רפלקס חולני בעיני. אני יכול לראות את היסוד הבריא שבו, ביקורת עצמית היא דבר חשוב, אבל בבלוגוספירה הישראלית היא הפכה מזמן למחלה קשה ומתפשטת.
צריך לחשוב על מצרים לאחר מוברק המצב עדין והאמירה באה לשרת צורך פנימי של מצרים הפעם להיות חכמים ולמחול על כבודנו.
לא רוצה לחשוב, על הפיכה צבאית בעזרת האחים המוסלמים דבר שיכול להתרחש, מוברק ג'וניור לא איש חזק
היחסים עם מצרים מאוד חשובים
אם אני לא טועה קיים חוק המפרט ומגדיר מיהן "מדינות אויב" שבהן אסור לבקר. עד כמה שאני זוכר מדובר בארבע עד שש מדינות בלבד, כמובן שמצרים איננה כלולה בהן. התבטאות השר המצרי איננה קבילה כמובן אבל צריך לזכור ששר החוץ הישראלי דהיום אים פעם בהפצצת סכר אסואן ככה שבמשחק הזה כל הצדדים לא צדיקים.
אתה טועה.
אתה מתכוון לחוק שהזכרתי, למניעת הסתננות. כאמור, המדינות המוזכרות בו כוללות כיום את מצרים אבל שים לב שהאיסור הוא על יציאה _שלא כדין_ אל אחת מהן. יציאה כזאת מהווה בסיס לסנקציות על-פי חוקים שונים (כולל שלילת אזרחות).
סעיף 2א לחוק קובע: "היוצא, ביודעין ושלא כדין, מישראל ללבנון, לסוריה, למצרים, לעבר-הירדן, לסעודיה, לעיראק, לתימן, לאיראן או לכל חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל, דינו – מאסר ארבע שנים או קנס חמשת אלפים לירות".
מה? אז תיירים ישראליים לא מבקרים במצריים?
מבקרים. האיסור הוא על יציאה שלא כדין.
מעניין… מה משמעות "היוצא… שלא כדין"? האם זהו חוק מעגלי מבחינה זו, או שיש מקום אחר שמגדיר "יציאה כדין" למדינות הנמנות ברשימת המדינות בחוק למניעת הסתננות, או למדינות אחרות?
זה לא חוק מעגלי. דין הוא מושג רחב יותר מחוק (דין/משפט = law; חוק = statute). כדין יכול להיות שיש צו או תקנות שמרשות. או אפילו אישור של היועמ"ש (נקודה העולה בעניין יציאת הח"כים הערבים, למשל, אם שמת לב). במשפט המקובל (common law) דין כולל גם הלכות פסוקות של בית המשפט העליון.
אני מבין. שאלתי הייתה יותר קונקרטית. בוא נאמר שאני מחר ארצה לסוע לתימן, האם יש איזשהוא חוק שדורש ממני לדווח על כך למדינה, "לבקש רשות", או שאוסר עלי לעשות זאת חד וחלק?
יש ודאי איזו פרוצדורה כדי לקבל רשות כזאת, אך אינני בקיאה בה.
מצרים לא מוגדרת כמדינת אויב,עם זאת היא לא בדיוק מדינה ידידותית לישראל וחילופי השלטון המתקרבים במצרים וקרב הירושה בהחלט עשויים לקרב אותנו למצב של מלחמה.
לשאלתך כן.
מבחינה חוקית מצרים לא מוגדרת כמדינת אוייב, אבל החוק לא אחראי יחידי על הגיון ושימוש בשפה.
אוייב הוא מישהו שרוצה ברעתך. פשוט.
אם המשטר סבור שישראל אינה אוייב שיפסיק לחנך לשינאה. אם העם חושב שישראל אינה אוייב, שיחליפו את המשטר. עמדת החוק רלוונטית עד שמגיעה המלחמה.